היפה והאמיצה

אני מניחה אותו על כף ידי, בעדינות, כמו אפרוח. אני פוסעת על ארלוזורוב מהמכולת עד המשרד, עולה קומה אחת ופוגשת במדרגות את מיכל. אילת משוחחת בטלפון בקולי קולות, היא לא מרוצה ממשהו. אבל אני כן. אני מתיישבת לאט, ברקע מים רדודים (פעם היו עושים את זה הרבה, היו להקות כמו דיבור חדיש) , אני מעבירה אותו לשולחן. הוא יושב על השולחן בשלוה. אני אוחזת בו ומקלפת מעליו את הנייר הכחול. אני נוגסת. ציפוי השוקולד מתפצח ברכות ומאחוריו מגיח ענן לבן, מתקתק אוורירי ורך, מלטף בעדינות את הלשון שלי וממלא אותי חדוה לא מוסברת. בסוף מגיע הביסקוויט, הוא פריך ומתוק במידה, עוד מעט זה נגמר. בסוף נותרת רק אני מול הנייר המתכתי הדקיק וזכרון קטן של אושר.

לחורף יש מוזיקה משלו. אני עוד זוכרת את החורף ששמעתי את מנועים שקטים, אחר כך כל שיר מהאלבום הזה הזכיר לי גשם. אנחנו כל כך אוהבים גשם וחורף, אולי כי שנינו נולדנו בחורף. התעוררתי באחד הערבים בוינה, אחרי שנת צהריים, ואמרתי לרונן שאני יודעת איך אני רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי. אני רוצה מסיבת תה. הוא שאל מה בדיוק כוללת מסיבת תה. עניתי שהיא כוללת אחר צהריים-ערב עם תה, קפה ושוקו, הרבה סוגים של עוגיות, כריכונים מלחמניות ביס, מיני קישים, סקונס עם חמאה וריבה, מוזיקה שקטה ושיחה קולחת. אני חולמת ללכת לשיגריס ולרכוש קומקומים קטנים וסכיני חמאה, סטים יפיפיים של ספלים וצלוחיות ופעמון עוגה קטן. יהיו גם בלונים (מלאים בגז של מיכל הקצפת), סיגריות (ממולאות) וסיידר חם (עם וודקה וניל).

הוא אמר שהבית שלנו קטן ובסלון יכולים לשבת בנוחות מקסימום שמונה אנשים. נזכרתי שביום ההולדת הקודם שלי, רונן ואני חגגנו יחד בדיוק באמצע, שבועיים אחרי יום ההולדת שלי ושבועיים לפני יום ההולדת שלו. כל אחד הזמין כמה אנשים וכשהצצנו ברשימותינו גילינו שכשלושים איש קיבלו מאיתנו הזמנה צנועה לחגוג בבראנץ' חגיגי. קצת נלחצנו אבל אני הכנתי תקרובת ראויה לכחמישים אנשים. השאלה היחידה היתה איפה כולם יתקבצו. לשמחתנו הרבה דוקא באמצע דצמבר הפציעה החמה וגגנו המוזנח הפך לרחבה חגיגית ומקושטת שולחנות וכסאות הועלו חיש קל מעלה מעלה, רונן העלה כבל חשמל והיתה חגיגה עצומה ומהנה, עם קרני שמש זהובות.

היום ראיתי את רונן בצהריים והלכנו לאכול פלאפל, הוא נראה יפה תואר ועייף מאוד, בעיקר כי הוא עובד כל היום וכל הליל. העיניים שלו היו תכולות מאוד והשפתיים שלו רכות מאוד, הוא לבש ג'ינס וסוודר תכול והשיער שלו ארוך ויש לו זקן מסופר. הידיים שלו יבשות וטבעת הנישואים נוצצת כשהוא מחזיק את הפיתה. הוא מספר לי דברים מצחיקים וצוחק בקול כשהוא מחקה את נהג המונית. אני אוהבת אותו עד אינסוף.

עמדתי לכתוב על סוף השבוע, על רונן ועל הפוני ועל השבת החמימה שהעברנו במיטה ועל הספה, אבל אז קראתי את המעשנת ונזכרתי גם שמומו אמרה לי שפה בישרא כולם אוהבי חתולים. כשהייתי ממש קטנה ועברנו לגור בבית פרטי, עם חצר אחורית מרווחת וחצר קדמית יפיפיה, אבא הביא כלבה. זו היתה כלבת זאב גדולה וקראנו לה סנדי. אמא היתה מבשלת לה בשר ואורז וזה מה שהיא היתה אוכלת. כל יום לפני שאמא היתה יוצאת מהעבודה סנדי שהיתה מגיחה מהחצר האחורית היתה נעמדת על שתיים ונשענת עליה באהבה ותוך כך מתווה שני כתמי בוץ על בגדי העבודה היפים של אמא. אחרי זמן מה אבא לקח אותה למילואים ושם מסר אותה לחבר שעבר לגור בשטחים ורצה כלב שמירה. כשהייתי בכיתה א' אבא הביא לי חתול. קראנו לו חתוּליוֹ והוא היה אפור ומקסים. אני לא זוכרת מה קרה לו אבל אחר כך היתה קליאו (סיאמית), מוּש (ג'ינג'י) והאחרונה היתה סטוני, חתולה פרסייה לבנה ובוהקת עם עיניים תכולות, שהובאה לביתנו גורונת קטנטונת בת חודש או חודשיים, כזו שאפשר להציב בקלות על כף היד. אחר כך היא גדלה למימדי על וזכתה לכינוי המלבב 'סטוני בלוני'. יום אחד היא לא חזרה הביתה. אני חושבת שהייתי בי"א, הדחתי את הכלים ופרצתי בבכי מר. אבא שלי בא בבהלה ושאל מה קרה. "אני יודעת שהיא לא תחזור ואני מקוה שהיא בסדר" עניתי.

אחר כך אמא לא הסכימה שנביא עוד חתול. אבל כשהייתי בצבא אבא הביא לי גורת לברדור זהובה ומשגעת. אמא כמעט יצאה מדעתה אבל אני הייתי מאושרת. שבוע אחר כך כשחזרתי מהבסיס היא לא קפצה עלי, כששאלתי היכן היא אבא אמר שאמא ביקשה שימסור אותה, כי היא אכלה את סנדלי הזהב שלה והיא גורה ועושה הרבה נזקים בבית. זו היתה הפעם היחידה שכמעט לא דיברתי איתם, רק דברים הכרחיים, מילה פה ושם. אחרי שבועיים עברתי לתל אביב עם ענבל. היא לא אהבה חתולים, אבל היא יצאה עם שי. לשי היה גולדן רטריבר ענק ומבוגר בשם טוקו, למרות שכלל לא היה מכוער. אחרי שענבל עזבה ענת נכנסה במקומה. גם היא לא אהבה חתולים ואני בכלל הכרתי אז את איל.

כשאיל היה בן חמש הביאו לו במתנה את שחורית, ממה שהבנתי היא היתה קוקרית שחורה ואהובה במיוחד. הוא ממש שנא חתולים. בכל יום הייתי מבקשת חתול וכל יום הוא סרב מחדש. ביום הולדתי העשרים ושלושה הוא הביא לי במתנה את לנה, חתולה פרסיה לבנה עם עיניים כחולות, ממש כפילה של סטוני האהובה. רק אז הוא גילה את הקסם בחתולים, למשל, שהם אוהבים להתחבא בתוך הספה, לקפוץ על הארון, להתחפר מתחת לשמיכה ולחמם את הרגליים הקרות שלנו בחורף. כשהיא היתה בת חצי שנה ולקחנו אותה לעיקור הוטרינר שלנו גילה שהיא חתול וסרס אותו. אחרי משבר זהות קצר מצד שני הצדדים נתנו לו שם חדש. קראו לו מר חֶתֶּל והוא היה חתול נשי, מעט טיפש  אך אהוב מאוד. בחצי יום הולדת שלי, לא זמן רב אחר כך, איל הביא לו גם גברת, גברת חתל, חתולה אפורה ויפיפיה, עם עיניים ירוקות וחכמה יוצאת דופן. איל לימד אותה הרבה פעלולים והתגאה בה בכל הזדמנות. לצערנו הרב היא לא חיבבה את מר חתל ולא יכולנו להתמודד עם סבלו. מאחר והוא היה כל כך יפה ואילו היא, בסופו של דבר, היתה חתולת פחים אפורה ולמראית עין רגילה לחלוטין, הצלחנו למצוא בית מדהים דוקא לו ונפרדנו ממנו בצער. גברת חתל עברה איתנו לדירת הגג התל אביבית הגדולה שלנו ובילתה שעות בהליכה לוליינית על המעקה בקומה השישית, בין המרפסת לחלון המטבח, התגנבות לשכנים דרך הגג והתחבאות במקומות מסתור שונים בבית. אני עדיין זוכרת כמה דמעות ירדו אז, כשאיל התקשר ואמר שהוא לא מוצא אותה, שכנראה ברחה והוא כבר חיפש בבניין ובשכונה והיא פשוט נעלמה. ואחרי שעות של חיפושים התיישבתי ביאוש על המיטה ושמעתי גרגור לא מרוצה וגיליתי שהתחבאה בתוך הציפה. כשהיינו אצל עורכת הדין שלנו וחילקנו את רכושנו היה גם סעיף "גברת חתל" ומתחתיו היה כתוב, "החתולה ואביזריה". וזה היה כתוב תחת שמו של איל. כשהוא היה מתקשר אלי אחרי הגירושין הוא היה אומר "גברת חתל, זו אמא" והיא היתה אומרת "מיאו". זה היה פעלול שהוא לימד אותה כשהיינו נשואים. אחר כך זה סתם כאב.

אחרי שנפרדתי מהחש"ל הרשע הלכתי עם ענת לקנות נעליים. קבענו בגן מאיר שם עמדו חברי עמותת "חבר לי" והציעו לעוברים ולשבים ללטף גורים מתוקים. אחד המתנדבים הניח את מאיר בחיקי ואמר "אם לא תקחי אותו כנראה ימיתו אותו. הוא והאחים שלו נמצאו בקרטון אצל הוטרינר העירוני, להרדמה". שעה אחר כך מאיר כבר היה לבוש חולצה אדומה, חגור לרצועה עור דקה, וגזל תשומת לב בקפה מסריק. הוא היה בן חודשיים, עיניי דבש מתוקות, פרווה מדובללת בהירה ומתיקות גורית אינסופית. הוא הרס את הדירה עד שהגיע יריב שנתן לי כמה שיעורי אילוף. זה היה אחרי שענת עברה לגור איתי ועם מאיר והביאה איתה את דורון.

בפגישה הראשונה עם דניאל מאיר איכשהו קרע את הרצועה והלך להציק למי מיושבי הקפה. הבנתי שאולי כדאי להמנע מהבאתו לפגישות. אחרי שגרשו אותי מהקורס בבית אריאלה ובדרך החוצה נאוה סמל המליצה לי לקרוא את פלאש, הגעתי למסקנה שאולי הוא כבר גדול מספיק להשאר לבד בבית. הוא התכרבל איתי במיטה בלילה והצחיק אותי ביום. גם אחרי שהכרתי את צביקה, זה נראה לי סביר שהוא ימשיך לישון איתנו. גם צביקה אמר "הוא היה פה קודם". הוא טייל איתו בבקרים ובערבים הייתי הולכת איתו לגינת הכלבים של גן העיר. ואז הכרתי את רונן.

בפעם הראשונה שדיברנו במסנג'ר הוא אמר לי שמחר לכלבה שלו שרי, יש יום הולדת, היא תהיה בת שש. היא כבר בת שבע וחצי. זה מוזר. כל הפגישות הראשונות התקיימו בלי הכלבים, בחוץ. אחר כך רונן הפתיע אותי והגיע עם שרי לגינת הכלבים של גן העיר. שרי לא נראתה כמו שתארתי לעצמי. התברר שהיא האסקית שפרוותה גולחה לכבוד הקיץ, עיניה חומות וטובות והיא חייכנית מאוד. אחרי כמה פגישות, כשכבר התחלנו להפגש בבית, בעיקר אצלי, הוא הביא אותה תמיד. בארוחת החברים הגדולה, כשהכנתי סטייקים, נתגלעה מחלוקת בין שרי ודורון וכשרונן אץ להפריד בין הניצים שרי נגסה בו סמוך לגיד האגודל. עד עכשיו הוא מרגיש כאב כשהוא פורש את כף היד. אחר כך הם הסתדרו. מאיר מסתדר עם כולם תמיד. אחרי חודשיים, כשעברנו לגור יחד, אפילו לא שאלנו את בעל הדירה אם אפשר להביא כלבים, אבל זה לא הוזכר בחוזה וכשהוא דיבר איתי בטלפון ושאל אותי אם אני רוצה חתול, אמרתי לו שיש לנו כלבים. הוא לא אמר כלום. רק אחרי שנה, כשהוא בא לחתום על החוזה החדש, הוא שאל כמה אנשים גרים בבית, כי על השלט כתוב "הבית של רונן, גילי, שרי ומאיר" וענינו שאלה הכלבים. אני חושבת שאם היה לי חתול רונן ואני לא היינו יחד. שרי לא אוהבת חתולים והוא לא היה מרגיש בנוח להביא אותה. אי אפשר לדעת באמת, אבל אז הכל התאים וכל הטיפות נקוו במהירות בצורה מושלמת, והכלבים הם חלק מזה.

אם ישאלו אותי באמת, בלבב פנימה, אני עדיין אוהבת חתולים יותר, אבל כמו שאני אומרת תמיד, "אני אוהבת חיות". והכי אוהבת ג'ירפות.