היפה והאמיצה

מוזר לחשוב שאת רק בת ארבעה שבועות ושעתיים. בדיוק עכשיו ניתקו אותך מהחזה שלי ולקחו אותך לכל הסידורים האלה שתינוקות צריכים לעשות כשהם נולדים. בדיקות וזריקות ומדידות והצקות, מקלחת מהירה, חיתול והלבשה והנה את איתי שוב במחלקת יולדות. את לובשת בגדים קטנטנים עם ציורים צבעוניים והעיניים שלך עדיין לא רואות כלום אבל משום מה כשאני מביטה בהן אני מרגישה אותך, אני יודעת שאת זוכרת אותי מבפנים ואת יודעת מי אני ואת מזהה את הקול שלי והחום שלי והריח שלי, כי עד לפני רגע כמעט היינו אחת.

ועכשיו את שוכבת פה לידי, הלחיים שלך שמנמנות כל כך, את שוקלת למעלה מקילו יותר מששקלת כשנולדת, את מקבלת הרבה חלב מאמא שלך, זו אני. הפה שלך נפתח ואת יונקת בהנאה, בשקיקה, בשלוה, בתאוה, כל פעם קצת אחרת. והעיניים שלך כחולות כחולות כחולות, לפעמים עמוקות לפעמים זוהרות, הן יודעות וזוכרות ומתבוננות, את אוהבת אותי? אני אומרת לך "אמא שלך אוהבת אותך" ומסבירה לך שאין דבר בעולם הזה שאני אוהבת יותר מאשר אותך. אני שרה לך שירים שאני ממציאה, את מביטה בי בעיניים גדולות לפעמים תמהות לפעמים מאושרות. את מרוצה? כשאת סובלת מגזים אנחנו יושבות על הכדור הגדול עם מוזיקה ואני שרה לך, את נרגעת ומתבוננת. תמיד מתבוננת.

את כל כך חסרת אונים, זה מכמיר לב. את לא יכולה לעשות דבר בלעדיי, את תלויה בי לחלוטין והכי אני אוהבת שאת במנשא וצמודה אלי מאוד, אני שומעת את הלב שלך ומרגישה את הנשימות שלך, אני יכולה לחבק אותך חזק חזק ואת ישנה ושתינו חמות חמות. אני מביטה בך כשאת ישנה, הידיים שלך קטנות ומונפות למעלה, לפעמים את פועה, אולי את חולמת, על מה את חולמת? ככה עברו ארבעה שבועות, אני הכרתי אותך ואת אותי. אני אוהבת אותך ילדה שלי, אני אוהבת אותך מאוד. ואני נוצרת כל יום, כי כל רגע כזה עבר ולא יחזור, את גדלה מיום ליום ועוד ארבעה שבועות כבר יהיה משהו שונה. אני זוכרת.

אני מגלה דברים חדשים על עצמי, אבל יותר מזה, על אמי. אמא חיכתה הרבה זמן להיות סבתא. הייתי נשואה חמש שנים בלי שמץ של נכדוֹנוּת והיא מעולם לא אמרה דבר. כששלחתי לה את תמונת הפסים ההיא, היא כל כך שמחה וגיליתי בה רובד נוסף. מדהים שאפשר לגלות דברים חדשים על אנשים גם אחרי שלושים שנה. כשאני התייסרתי בחדר הלידה היא ישבה בחוץ, היא לא אמרה לנו שהיא שם, לו הייתי יודעת הייתי מבקשת ממנה להיכנס גם, כי היא כבר לא אותה אישה היסטרית וחרדה שנכנסה לחדר אחרי הניתוח לפני שלוש עשרה שנה והלחיצה אותי כל כך שביקשתי ממנה לצאת. היא חזקה ותומכת וחיובית. כל יום היא מגיעה אלי להיות עם אליענה. אחרי ששאבתי נתתי לה להאכיל אותה, היא כל כך התרגשה. רונן עשה לה סדנת רענון בטיפול ברכה הנולדת. איך מחתלים ואיך מורחים את הקלנדולה, איך מלבישים את האוברול הקטנטן ומעליו חולצה ומכנסיים זעירים, איך עושים אמבטיה, איך מפעילים את הסטריליזטור, איך מרכיבים את הבקבוקים, איפה שקיות החלב השאוב, מה זה נני. הוא לא היה צריך ללמד אותה את האהבה האינסופית והמוחלטת, הבלתי מותנית והבלתי נדלית, את מגע ידיה הרכות והמחבקות, את הקרבה העזה ללא מילים. בזה אמא שלי הכי טובה בעולם.

"תינוקת נולדה במשפחה

וחיוכה המאמין מפיץ אור שבעת ימים

והיא גדלה מיום ליום

עומדת

יושבת

אומרת שלום

תינוקת נולדה והיא

אדם"

(תלמה אליגון, באדיבות מעניקת המתנות הכי טובה שאני מכירה)

הכל הלך והתקדר אחרי שאבא מת. כאילו זו היתה תחילת הסוף, מן קריסת מגדלים הדרגתית שנמשכה בעבודה מהגיהנום, שיפוצים מתסכלים, שיבושים במערכת היחסים ושיאה בפיטורים, גירושים, אי סיום הלימודים ומכירת הבית. אחר כך הגיע המשבר הגדול של אנטון וכל מה שנבע ממנו, השבר הכמעט אינסופי. אני זוכרת שהלכנו בשדרות בן גוריון, ביקשנו לנו דברים אחרים, התחדשות, ביקשנו שתינו את המובן מאליו, הנורמלי, המתבקש, משפחה וילדים. כך החלה הפריחה מחדש, העלומים שוב פעפעו בי, פגישות ואהבה סוערת, דירה שכורה במיקום מעולה, התפקיד החדש בעבודה. ואז פגשתי את רונן. ואז עברנו לגור יחד. ואז הוא הציע שנתחתן. ואז חזרנו מירח הדבש. ואז הייתי הרה. תאריך לידה משוער בשלושה באוקטובר. בשלוש בצהריים בשניים באוקטובר התחילו צירים. בחמש ועשרה אחר הצהריים, ביום שבת, בשלושה באוקטובר, כמשוער, הניחו על הבטן שלי תינוקת. הישר מהרחם, עם חבל הטבור עדיין מחובר. היא היתה חמה וטהורה ונפלאה ושלי. אלוהים ענה על כל התפילות שלי, אליענה שלי.

הפנים שלה עגולים ומתוקים והיא שלוה בעריסתה או עלי. הידיים שלה קטנטנות והשפתיים שלה מושלמות והעיניים שלה כחלחלות אפורות. היא נצמדת אלי, היא יודעת וזוכרת אותי. ככה אנחנו כל היום יחד, אי אפשר שלא להתאהב. אחרי שהיא יונקת היא כולה עגלגלה וחמימה ונהדרת, פוקחת עיניים וסוגרת, מדהים כמה אהבה אפשר להרגיש, אינסוף, הכל, עתיד, שלמות, שלי. שלי. שלי.