היפה והאמיצה

איך חולפים הימים. מי (זה שיר של זך). בכל מקרה אני יושבת פה בחזיה ותחתונים אחרי מקלחת קצת קופאת מקור, הילדה בעריסה בחדר השינה ורונן ישן או לפחות מנסה לישון ואני רק נכנסתי לחדר העבודה ללבוש פיג'מה ואיכשהו באמת שאינני יודעת כיצד נשאבתי לפה והנה יש כמה דקות, ממש דקות אחדות כי אני עוד צריכה לישון ולשאוב ולשטוף לא בהכרח בסדר הזה ומי יודע מתי היא תקום לאכול כי אולי יש לה קפיצת גדילה או סתם ערבוב שעות כי בצהריים היינו בעל האש אצל מומו והיא לא ישנה כל כך טוב אצלה, מההתלהבות והסקרנות והיא דילגה על תנומה אחת אז זה קצת בילגן לה את השינה וככה זה כשיש ילדים צריך לחשוב על השינה שלהם ועל האוכל שלהם ובכלל עליהם, כי כבר שמונה שבועות שלמים אנחנו ככה, אחד עם השני ואיתה וזה הכי כיף בעולם וזה נעים וטוב וזה עושה חמים בבטן ודמעות בעיניים והתרגשות כזו שמחה לראות אותה אפילו אם זה אחת בבוקר. העיניים שלה כל כך כחולות ותמימות וטהורות והחיוך שלה ממיס ומצחיק והלחיים שלה שמנמנות והיא כולה לחמניה חמימה ומתוקה ורכה וחלקה ונעימה ואהובה ויש לה ריח של תינוק, אני לא יודעת בגלל התתרנות אבל אמרו לי.

עוד פכים מעולמנו הקפקאי. הרופא רשם לרונן אנטיביוטיקה, נסעתי לבית המרקחת בבארי, 'אהבה מטרידה' עדיין בתיקי וזה טוב, כי אני מספר מאה שבעים וארבע ועכשיו בתור מאה שישים וארבע. זה לא היה נחשב הרבה, אלמלא האנשים המבוגרים, שלא לומר הקשישים, הפוקדים את בית המרקחת, מאריכים בדיבור עם הרוקחים. הם נחמדים הרוקחים. אולי נחמדים מדי. אשה אחת אמרה, מה יש לדבר כל כך הרבה. בזמנהוף הולך הרבה יותר מהר כי שמה בקושי אומרים לך שלום כשאתה נכנס ופה... כך מתארך לו התור והדקות נוקפות. אחר כך כשהגיעה תורה של האשה הזו, היא האריכה בדיבור עם הרוקחת. היא סיפרה לה בפרטי פרטים על מצבו הרעוע של בעלה האלצהיימריסט ואיך כשמתקשרים אליה והיא לא בבית, הוא לא רושם את ההודעה אלא בטוח שיזכור, ואחר כך אנשים תוהים למה היא לא חוזרת אליהם. או כשהילדים או הנכדים מתקשרים הוא מדבר איתם ואחר כך שואל אותה, עם מי דיברתי? זו מחלה נוראית, לאבד את עצמך ככה, את המקום שלך בעולם, את הקשרים, את מה שלמדת, את אישיותך ובטחונך ואהבתך. זה איום ונורא.

איש אחד, נראה כמו פועל ערבי, בא לקחת ממנו את מפתח הבית שלו כדי להתקין לו שיש. הרוקח לקח יום חופשה, אבל הזעיקו אותו לבית המרקחת וכשבאו להתקין את השיש הוא לא היה בבית. האיש האחרון שנכנס לבית המרקחת היה איש מבוגר אבל חייכן וגבוה וטוב מזג ונראה מצוין, כמו העשירים האלה שנהנים מהחיים. הוא הביט סביב סביב ורק אני נותרתי שם בבית המרקחת, ממתינה שהרוקח יסיים את ענייני השיש והרוקחת תסיים את השיחה עם אשת האלצהיימריסט. הוא נראה מבולבל או תמה. שאלתי אותו בשפת גוף מה הוא צריך והוא אמר: "אני לא יודע מה צריך לעשות". הצעתי לו לקחת מספר, למרות שהיינו רק שנינו אחרונים בבית המרקחת. הוא אמר: "הצטננתי כי לא יצאתי היום לים. לא יצאתי עם הספינה שלי לים ולכן חליתי". אמרתי לו שהוא לא נראה חולה בכלל. אמרתי לו שחשבתי שמרק עוף מטפל בצינון אבל הוא אמר שהרופא רשם לו אנטיביוטיקה. "אני אקנה אותה אבל לא אטול אותה, אני אסע מפה ישר לים ואצא עם הספינה". אמרתי לו שזה נשמע נהדר, שהחיים שלו טובים. והוא אמר שכולנו יכולים לקבל כאלה חיים טובים, רק צריך לקחת. ואז הגיע תורי. הרוקח אמר לי: "התרופה עולה כסף". אמרתי: "יש לנו בילינג". אמר לי: "יש אנשים ששומעים שזה עולה כסף ונהיים בריאים". צחקתי. אולי הוא היה רציני. בסופו של דבר לא הייתי צריכה את הספר כי היה מעניין מאוד בבית המרקחת.

בערב הלכתי לדואר לאסוף מאתיים שקיות לאחסון חלב אם שאוב. בתור הייתי אני. שני אנשים טופלו על ידי שתי פקידות איטיות להחריד, בעלות הבעת פנים אחידה וחסרת חיות. על הזכוכית היו תלויים שלטים שהכינו בכתב יד. לקוחות יקרים! הנכם מתבקשים לקחת מספר". לקחתי מספר למרות שלא היה שום שלט מהבהב עם מספרים מתחלפים ולא היה לי מושג איזה מספר מטופל כעת, אם בכלל. זה היה נראה כאילו הלקוחות סתם עומדים שם מול האשנבים והפקידות בוהות. מדי כמה דקות זזות לכאן או לכאן וזהו. אט אט התמלא הסניף הזעיר לקוחות נוספים. הפקידה הימנית אמרה: הספח לא נמצא. הצעירה שעמדה מולה התחילה לחפש אותו בתיק ולהביע דאגה שמא נשמט בדרך. תרה ותרה אחר הספח ופתאום הפקידה אמרה ביבושת: "אה, זה זה". הצעירה המקסימה שמחה מאוד ואמרה לה בחמידות יתר: "תודה! איזה יופי שמצאת את זה!", כמובן שהספח מעולם לא הלך לאיבוד, זו הפקידה שלא הבינה מה היא מחזיקה. אבל את החבילה שלי היא מצאה די מהר. רציתי לעשות שירות עקוב אחריי אבל הפקידה הניאה אותי ממחשבה זו. הסתלקתי משם מהר ובראשי מחשבה אחת. כמו בסרט טריינספוטינג, בשירותים של הבר, שהגיבור חשב שראוי שיהיה עליהם שלט: "השירותים הגרועים ביותר בסקוטלנד", כך בסניף הדואר הזה ראוי להתלות שלט: "סניף הדואר הגרוע ביותר בארץ".

קניתי לקטנה שלי זוג מוצצים וזוג בגדי גוף חזיה, המוכרנית היתה מעצבנת מאוד וגם רימתה אותי בארבעה שקלים אבל כבר לא היה לי כוח להתווכח. עוד מעט מסתיימים הסידורים, הזכרתי לעצמי. פניתי לסניף המק'דונלדס וביקשתי גלידה, זה מה שרונן ביקש. קיבלתי את השירות הטוב, הלבבי והמקסים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. עבור רונן רציתי רוטב שוקולד. הבחור החל במאבק הירואי עם כלי מזיגת השוקולד וכשסיים רצה להגיש לי את הגלידה ואז התחרט וזרק אותה! הוא אמר: "זה לא היה טוב". ואני כל כך הערכתי אותו על מלחמתו בשוקולד. הוא נערך למערכה השניה שהסתיימה אף היא בנצחון מוחץ של אותו בחור. אמרתי לו שאני אוהבת את הדבקות שלו במשימה. "הוא תמיד דבק במשימה" העידה בחיוך עובדת צעירה שניקתה מגשים.

אז עכשיו שלושתנו בבית. אחת בחופשת לידה, אחד בחופשת מחלה, אחת קטנה, מהסוג שעדיין אין לו עיסוקים ומחויבויות, מלבד לאכול ולישון ולהיראות חמודה מאוד. אתמול רונן עבר ניתוח מיניסקוס שני. זה די נורא, כל העניין הזה של ההמתנה מחוץ לחדר ההתאוששות. קוראת אהבה מטרידה ומביטה במסך עליו רשומים הקודים של המנותחים. רונן הוא 1383, יצא מניתוח, עכשיו בהתאוששות, כשיגיע סניטר יוכל לעלות למחלקה. בחדר שלו שוכב גם יעקב, הוא איש מקסים במיוחד. רונן השאיר אצלו את חפצי הערך. כשעליתי במעלית עם האוכל, אחרי שרונן כבר שוחרר למחלקה, עלו איתי גם סבתא, אמא ונכד בן תשע בערך. ילד חכם ושובה לב. כשהגעתי לחדר התברר שמדובר במשפחה של יעקב. אין תמה.

הטלפון הנייד של האם צלצל והיא יצאה לדבר במסדרון. כשהיא חזרה היא פנתה לבנה ושאלה אותו מה קרה היום בבית הספר. הוא סיפר בלשון גבוהה על ילד מהכיתה, שהכה אותו בגלל התיק שלו, זה היה סיפור די נורא, בייחוד כשהוא אמר שהוא בכה מחוץ לכיתה וכשהמורה שאלה הוא אמר שיש ילדים שחושבים שהתיק שלהם יותר חשוב מבני אדם. יעקב עודד אותו מאוד ואמא שלו בטח הצטערה נורא. מה יהיה אם יציקו לאליענה הקטנה שלי? מה היה כשהציקו לי? אני לא זוכרת, אין לי מושג, אולי הייתי לא מוצקת, זה יכול להיות, בכל זאת, תמיד הייתי גבוהה.

עקב מצבו של הרונן, אני אחראית כל. זה בעיקר מעייף מאוד. תינוקת, כלבים, הנקות, שאיבות, אמבטיות, כלים, אבק, עיתונים, אוכל, דואר, בנק, מכולת, מכונית, כביסות ומצעים. אבל מגיעה שעת חצות ויש לי כמה דקות, אליענה ורונן ישנים במיטותיהם ואני יכולה פה לקרוא ולכתוב, מגיעה השעה. בבוקר, בסיבוב עם הכלבים נכנסתי למכולת לקנות משחת שיניים, קניתי גם לחמניות טריות טריות, ארבע בעשר. לחמניות דגנים רכות ומלאות טעם. הכנתי לנו קפה ולחמניות עם גבינה וחביתה ועגבניה ושנינו התענגנו עליהן. בצהריים אכלנו מרק עוף כי רונן צריך להתחזק וכי חורף, בערב הוא אכל משהו ואני נמנמתי. בלילה הכנתי מהלחמניות הנותרות טוסט פתוח עם זיתים וגם שוקופולת בכוס חיבוקית. אכלנו ושתינו והבטנו בגשם ובאליענה והכל נראה מתוק ונעים מאוד. לילה טוב.