היפה והאמיצה

קשה להבין איך זה ייתכן, איך השנה הזו נגמרת עוד כמה שעות ובבית שלי כלים נערמים בכיור. זו היתה שנה נהדרת, היו חופשות בצפון ובדרום, ירח דבש בברצלונה, בתאילנד ובוינה, כן, התחתנו. הוא הציע לי נישואים ואחרי חודשיים התחתנו, אני זוכרת את זה. אכלנו ושתינו, מאיר כמעט מת. הזדיינו בלי סוף, היינו בהופעות ובאופרות ובהצגות, הרצאות, סיורים, סרטים ושתיקות. היו מסיבות, ארוחות וקוקטיילים, היו מתנות וחגיגות, היו מסעדות, פיקניקים, ספרים, מילים, היתה שירה, היה אושר.

בשנה הבאה אני רוצה להקיא כל בוקר, ללבוש שמלות מתנפנפות, אני רוצה להיות רזה ועגלגלה. בשנה הבאה אני רוצה לא לשתות יין, לא לאכול ביצי עין. בשנה הבאה אני רוצה שנקנה בית ורהיטים, אני רוצה לכתוב שירים. בשנה הבאה אני רוצה שנהיה עשירים, שנבלה עם הרבה חברים. שתהיה לנו מעלית או מרפסת, שיהיו הרבה עציצים, שתהיה שמש וגם חורף. בשנה הבאה אני רוצה אושר רודף אושר רודף אושר. אני רוצה שכל הפרויקטים שלי יתגשמו בשנה הבאה. ושלא תהיה מלחמה.

(נתן יונתן)

ככה זה עכשיו ובימים האחרים, אצלנו בבועה טוב תודה. אני לא יודעת איך מרגיש רונן שנוסע לטילים כל יום, אני מרגישה מודאגת. הוא מתקשר אלי ארבע פעמים בבוקר לוודא שקמתי, אני תמיד ישנה. ככה אני מעבירה את הבקרים הקרים, בחלומות. אתמול הכנתי מאפה פסטה עם כרובית וכרשה ומנגולד ופרמז'ן וקשקבל ורוקפור, הבית התמלא ריח מגרה של מאפה חם, הכנתי סלט ורונן פתח בקבוק יין. מעניין מי קנה לנו אותו, מרלו של יקבי מוני. הוא לא היה מהמשובחים, אבל התווית שלו היתה יפה. נותר לנו רק בקבוק אחד במרתף. אני תוהה אם לקנות למחר קאווה, בכל זאת, מקבלים את השנה החדשה וכל זה. רונן רוצה שנזמין סושי, אני מגלגלת על הלשון את הטעם של הטונה הצרובה של יקימונו בזמן שבעבודה יש שיבושים באספקת האינטרנט, בשבילי זה כמו לסגור את החלונות ולהדליק המזגן על חימום.

מתי נהיה עשירים, אני אקום בבוקר ואצא למרפסת הצופה לים, עם הקפה והעוגה ומוסף גלריה, או אולי בעצם עם הכותרות, אני אתחיל מהדף האחורי, עם ביקורת הטלויזיה ואתקדם לאט לכותרת הראשית, אצקצק בלשוני כשאקרא על הטילים באשדוד או בראשון לציון ואגיד לעצמי ולכלבים בקול רם "עוד מעט הם יגיעו לתל אביב". אולי הכותרת הראשית תדבר דוקא על הסבל של האוכלוסיה הפלסטינית. גדעון לוי יכתוב כמה זה לא מוסרי ולא אנושי וכמה התגובה של ישראל מוגזמת כמו שהוא כתב ביום ראשון, ישראל היא הבריון השכונתי. אני אפתח את הלפטופ הורוד של ASUS ואקרא את כל הבלוגים שאני אוהבת ואחר כך אעשה אמבטיה ארוכה ארוכה. אני אצפה בסדרות שהקלטתי ביס מקס ואז אכנס לחדר העבודה כדי להמשיך את העבודה על התזה.

אני אפגש עם אמא לארוחת צהריים עסקית במרכז העיר, אולי נשב באדורה. אני כבר לא אוכל לאכול סושי או מוס שוקולד, ותהיה לי גזרה כמו של אנסטסיה מיכאלי. אני לא אתלונן שכבר יצאה לי הבטן, נצחק ונדבר ואחר כך אני אחזור הביתה ואקרא ספר עד שרונן יחזור מהעבודה. אני אכין לנו ארוחה טעימה במיוחד והוא ישמח ואני אשמח ונשב לצפות בטלויזיה ואני אשים את הראש על הירכיים שלו והוא ישים את היד על הבטן שלי. בערב ממש אני אמיס במחבת סוכר ואוסיף בזהירות שמנת מתוקה ואערבב עד שיוותר רוטב טופי סמיך ומשובח, אכין פנקייקס ונאכל באושר ובשקט במרפסת, נקשיב לרחש הגלים ונריח את האויר המלוח. רונן ידליק את המערכת וישמיע שיר שאני אוהבת במיוחד, הוא יתפוס את המותניים שלי ונרקוד צמוד צמוד, נתנשק עמוקות ונלך צוחקים ולהוטים לחדר השינה.

(נתן זך)

זה משונה פה, בארץ האחרת, פעם קראו לזה הבועה. אני מביטה בבניין שנשקף מחלון המשרד שלי, מאחד החלונות יוצא חתול לארגז חול שמונח על מנוע המזגן, כשהוא מסיים הוא טופח ארוכות על החלון עד שהוא נפתח והחתול יכול להכנס חזרה הביתה. חלמתי על זוג גורי חתלתולים יפיפיים, מלאי פרווה, אחד לבן ואחד כחלחל, לא רציתי להתעורר בבוקר, רונן העיר אותי כמה פעמים ובאחת מהן נתתי למאיר לעלות למיטה ולהתחבק איתי מתחת לשמיכות. "זה היה מתוך שינה", אני מנסה לתרץ, אבל יודעת שאני הורסת את החינוך של הכלב הזה ואולי אני אהיה אמא גרועה מאוד. כל סוף השבוע הזה בילינו, קפצנו מהנאה אחת לאחרת בלי לעצור, בלי להתחשב במה שקורה לא רחוק מכאן. אני תוהה איך יראה השבוע הזה, מקוה שלא יקפיצו את רונן למילואים, יש את חגיגות הסילבסטר וחגיגות יום ההולדת, יש לי הרבה תכנונים, איזה מין סוף שנה זה. אתמול, כשמתי ושלמה התחילו לשיר את עמיחי, אחי שאל אותי אם אני מכירה, לא הכרתי את המנגינה, אבל ידעתי את כל המילים.

"אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט כדי להגיע
אל תחנת האיסוף
והם שותתי דם.

אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.

אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים"