אתמול בבוקר רונן חיכה לי בקרן רחוב ואני הלכתי בצעדים מהירים עד החיבוק והתערסלות הידיים. הלכנו מהר עד מרכז ויצמן, שם אמא שלי חיכתה לנו אחרי קפה בארומה. היא ואחי מקדימים כרוניים, זה גרוע כמעט כמו מאחרים כרוניים כי רגש האשמה שמעפעפע בי בכל פעם שאמא שלי ממתינה ברחוב במקום לעלות אלינו, כי לא נעים לה שהקדימה, מחריד הרבה יותר מהציפייה שמישהו כבר יגיע. עלינו שלושתנו לקומה התשע עשרה בבניין המשויש וגילינו קבוצה לא קטנה של נשים, חלקן הריוניות, כולן מצפות לד"ר זר שיפתח את דלת המרפאה שלו. אחת מהן חיכתה משמונה וחצי בבוקר, בשעון שלי המחוג הגדול על שש, עברה שעה. מישהי ניסתה להתקשר למשרד שלו וסוף סוף ענו לה. היא כנראה דיברה עם מישהי מאוד לא חביבה כי התפתח קרב צעקות לא נעים. אנחנו חזרנו לקומת הקרקע בדיוק כשהמזכירה אמרה לי שאין להם תורים אחרים ושאלך לרופא אחר. קצת נלחצתי, אבל הייתי אמיצה והתקשרתי למרכז בריאות האשה ברמת אביב וקבעתי את הבדיקה ליום המחרת, אצל רופא שמעולם לא שמעתי עליו.
היום בבוקר רונן חיכה לי למטה עם המכונית, אמא שלי כבר הגיעה אלינו הביתה, כי בכל זאת היא הקדימה בחצי שעה, ונסענו יחד לקניון רמת אביב. עלינו לקומה השלישית וכעבור שניות אחדות מישהי קראה בשמי. בחדרו המתין הרופא הצעיר, המקסים ותכול העיניים ליד מכשיר האולטראסאונד. הוא שאל כמה שאלות ושכבתי על המיטה, הבטן חשופה. הוא מרח ג'ל חמים ונעים והתחיל להציג בפנינו את החיים לפני החיים. שלושתנו הבטנו נדהמים בתינוקת הקטנה ששוחה לה שם, שוכבת על הגב, רגלה הימנית שלוחה אל על והשמאלית מקופלת, קופצת ומניעה את כפות ידיה הזעירות, את הראש. זה האף, וזו אוזן קטנה, זה המח, מחולק לשניים כמו שצריך. השקיפות אחת נקודה תשע, מבנה הפנים נהדר, אצבעות ארוכות ועדינות. והיא מניעה את ראשה, פעם לכאן ופעם לכאן, עושה שלום, קופצת אגרוף. בקושי שבעה סנטימטרים של חיים שלמים. זה מרגש.
אחר כך הלכנו נלהבים לאכול ארוחת בוקר. חזרתי למשרד מלאה לגמרי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
