היפה והאמיצה

אחרי שהחלטתי להתקשר ולכתת חרבי לאת וכל זה, הסתבר שאני מוכרחה להוציא את התינוקת בערבים ושהיא לא תנהל לי את החיים ואז מה אם היא לא תישן ואנחנו איתה, יש הורים ליותר מילד אחד שתמיד לוקחים את הילדים לכל מקום ומה זה שאנחנו לא והם לא יחכו והם לא יתקשרו ואולי באמת עד שהילדים שלי יהיו מספיק גדולים ונוחים עדיף לא להיפגש כי חבל באמת חבל וזו חוצפה מצידי והתינוקת הזו לא תנהל לכל האנשים את החיים ויש גבול ובזמנה ובזמני ואני מכיר ואני יודע ואפילו אי אפשר להתקשר אלי פן יבולע לא רוצים לחשב את קיצם לאחור בעודם כה צעירים ואז מה אם לא קוראים את ההגדה כן אוכלים אנשים רעבים למה לחכות פקקים ותינוקות כן כך מסתבר. מסתבר שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי. זה כל כך מצער אותי. מה יש לנו בחיים חוץ מהמשפחה שלנו. שני הורים ילדים יחידים, אין דודות ואין דודים. שני הורים הולידו שני ילדים. אבא מת. מי נשאר מסתבר ששום דבר.

הרעיון הגרוע ביותר בעולם היה לחגוג את הסדר עם אחי ואמא שלי ובעלה והבנים שלו וחברה שלה מהעבודה והמשפחה של החברה מהעבודה. מאז שאליענה ישנה שתים-עשרה שעות כל לילה (קישטה מרפי), כלומר, מזה חודשים אחדים, אנחנו לא יוצאים בלילה. אפשר להזמין אלינו אנשים, אבל אנחנו לא משבשים את השגרה. כשרונן הבין שאני לא מתכוונת להגיע לליל הסדר הוא התאכזב וכעס ואז שכנע ואני השתכנעתי, כי כמעט בכל אנו רואים עין בעין, אז אם משהו חשוב לו אני מוותרת ולהיפך. אמא שלי שמחה מאוד מאוד ואני הכנתי סלט וקינוח כשל"פ פרווה, עוגה אישית עם לבה עשירה של שוקולד. שעון הקיץ עזר לנו, כי אליענה המשיכה לתפקד כבחורף והלכה לישון בין שמונה לתשע במקום בין שבע לשמונה, אבל אמש היא נמנמה עד שבע וחמישים ואנחנו שמחנו כי חשבנו שהיא תחזיק מעמד בסדר ואז היא תרדם והכל יהיה בסדר.

ארזנו אותה ויצאנו. אמא שלי הזמינה לשבע ואנחנו הגענו בשמונה ורבע. בחישוב מהיר, אם התחילו לקרוא בהגדה בערך בשבע וחצי, כשכל האורחים הגיעו, הגענו בדיוק לשולחן ערוך, אבל אמא שלי החליטה לערוך סדר הפוך ומצאנו את עצמנו מצטרפים לקינוח (אותו כזכור הבאנו מהבית). הם לא חיכו לנו. הם התחילו לאכול בלעדינו. אחרי שהתאמצנו להגיע עם התינוקת, אחרי שייסרתי את עצמי ימים על זה שאני לא עושה מה שטוב עבור אליענה, הם פשוט אכלו, כאילו מדובר בסתם ארוחת שישי. הם לא קראו את ההגדה כמובן גם אחר כך. ואנחנו לא אכלנו כלום כי זה היה די נורא לשבת ולאכול אוכל מחומם כשכולם בוהים בנו ובתינוקת, שאחרי חצי שעה הבינה שהכל משובש וכלום לא עזר וצריך ללכת הביתה כדי שהיא תישן במיטה שלה.

והכי מעליב, שאמא שלי אמרה בסוף, "סדר הפוך! זה הרעיון הכי טוב שהיה לי!" בלי להבין כמה נעלבנו שלא חיכו לנו, בלי לחשוב על זה שליל סדר בלי הגדה זה סתם זלילה, בלי לכבד את זכרו של אבא שלי שבחיים לא היה נותן לדבר כזה לקרות. בדרך הביתה אליענה בכתה מאוד, ואנחנו, שלא מורגלים בבכי שלה, רק רצינו ששבע הדקות האלה יעברו וכבר נגיע. היא התייפחה אנושות במיטה שלה עוד חצי שעה עד שהיא הצליחה להירדם ואנחנו ליטפנו והנקנו ואמרנו ששש רכים וריחמנו עליה כל כך. אכלנו משהו קטן, כי לפני ליל הסדר אנחנו אוכלים רק בבוקר, כדי שיהיה לנו מקום לכל המטעמים, והלכנו לישון מאוכזבים ואוהבים, עם איזו הבנה שאולי בכל זאת, יש לנו רק אחד את השני ואת אליענה וזו המשפחה שלנו האמיתית.

זו הבנה קשה עבורי, כי המשפחה שלי אף פעם לא איכזבה אותי. תמיד האמנתי, גם אחרי שאמא שלי התחתנה ולמרות שהנכדים של בעלה קוראים לה סבתא, שאחי ואני הכי חשובים לה, ואתמול זה נראה כאילו אנחנו רק עוד צמד אורחים, לא כאלה שחשוב לחכות להם. וזה עלבון גדול. היום קמנו ליום מקסים ויצאנו לפיקניק והיה נהדר וכשחזרנו אליענה הלכה לישון צהריים והיה לנו סקס מדהים ואחריו שינה רכה ונעימה. רונן הלך לעבוד לילה ואני אשאב ואלך לישון, לפחות אני לא עובדת בחול המועד, זה מנחם מאוד.

מאחר וכאמור אני יושבת אצל מבקר החברה, אני מבלה לשמחתי לפחות עשר דקות בשיחה עם נשות לשכתו, שלוש הריוניות חמודות במיוחד. היום ההריונית שעתידה ללדת את בנה הבכור, שוחחה איתי באריכות על הלידה ועל קשיים צפויים ועל הפחד שלה. וכל מה שיכולתי לומר לה זה שהלידה של אליענה היתה ארוכה מאוד ומתישה, אבל מושלמת כמו שהיא ומספקת ומרגשת ומאוד מאוד מקרבת בין רונן וביני שגם ככה אנחנו מר וגברת דבק אז איך אפשר בכלל להתקרב יותר והנה אפשר ולמרות שהיה חתך קטן ואי נעימות שבועיים אחר כך זה עובר ובכלל שוכחים מה היה בשבועיים האלה, ככה ממרחק הזמן, הכל נראה גמדי ואפשרי, והכי חשוב זה הסקס, שזה מה שהדאיג אותי, איך יהיה לנו ומה אם יכאב או ההרגשה תשתנה ומה אם זה יהרס, כי בזמן ההריון זה היה בינוני ורק לפעמים התעלה לדרגות של מדהים ומענג בלי סוף והתחושה, אחרי שישה שבועות והפחד הקטן וההקלה הבלתי נגמרת וההנאה העצומה, כל יום מחדש והשמחה, גם של רונן, שמסיים כל סיומת של שנינו ב"האני ווי אר בק", וזה נהדר לדעת שלגוף יש יכולת פנומנלית לשקם את עצמו.

לפני הלידה כתבתי לי המון משפטים לומר לעצמי במהלך הלידה, לעודד את עצמי ואת אליענה. אני זוכרת שהמיילדת הביטה בי נפעמת ואמרה, המשפט הכי חשוב שאמרת הוא "הגוף שלי יודע ללדת". כמובן שלולא ההתערבויות של צוות בית החולים רוב הסיכויים שהייתי מרגישה ככה גם לפני עשרים וארבעה שבועות וארבעה ימים, אבל עכשיו, בפרספקטיבה הזו, אני יכולה לומר שהלידה היא חוויה מופלאה וגם אם היא קשה מאוד או כואבת, היא פרטית ומחזקת. אני יודעת שהחשש הכי גדול של נשים שלא ילדו הוא מפני הלא נודע, כמו תמיד, ואי אפשר להרגיע את החשש הזה, אבל אפשר להתגבר עליו ולדעת שהגוף יודע והמחשבה פשוט צריכה לתת לו לעשות את זה. עשרים ושש שעות זה תהליך ארוך אבל מאז עברו ארבעת אלפים ומאה עשרים ושמונה שעות של קסם ואהבה שאין לה גבול ואושר מתפוצץ וחיוכים ועיניים כחולות וידיים קטנות ופולקע שמנמן ושיער רך ובטן קטנטנה ומשובחת ואמא שנולדה מתוך ולתוך כל זה.