היפה והאמיצה

אז יש הרגשה של בית. אני מסתובבת עם חיוך על הפנים, חדרי השינה עדיין מלאי אי סדר, מחכים ליד מיומנת שתפריד את המוץ מהבר, שתשכן את החפצים הרצויים במגירות, שתשליך החוצה כל מה שאבד עליו הקלח. אני שומעת את מנהלת מחלקת התקשורת השיווקית צועקת מהמשרד ומנהלת הפרסום מתווכחת עם יו"ר ועדת המכרזים. אני רוצה ללכת הביתה ולצערי נראה שאכן אלך הביתה. זו הליכה של רבע שעה או עשרים דקות, אבל צריך לעבור במנהרה ומנהרה מפחידה אותי כמו מדרגות נעות ואפילו יותר. יש קו אוטובוס ממש קרוב, קו של אגד. יהיה מצחיק לנסוע באוטובוס. אני מקוה שישימו לב שאני בהריון ולא יחשבו שאני סתם שמנה. סתם שמנות לא מקבלות מקום לשבת. הבוקר רונן ואני נסענו יחד לעבודה. הוא הלך לדירה הקודמת עם דלי ומגב ומטאטא וסמרטוט ואני למשרד, אנחנו מנקים את החיים הקודמים, צריכים להחזיר אותם לבעליהם החוקיים והגרועים מאוד.

היה לנו זיון מהסרטים ביום שלישי, כשהפשטידה היתה בתנור וקצת איחרנו למסיבה. ברביעי בילינו עם אחותי וחבר שלה בדירתם המרווחת והיפה בסמטה הקטנה ליד רמז, זה כמו קיבוץ שם, עם הציפורים והדשא. יש להם מרפסת ענקית ומוצלת והבשר היה משובח מאוד, היה מצחיק וכיף עם תחושה של בית, אחר כך התכרבלתי על הספה עם שמיכה, קצת כואב לי הגב. גם עכשיו, דרך אגב, קצת כואב לי הגב. זה לא טוב לי כל הישיבה הזו בלי לקום, אבל בכל זאת, יום חמישי עם תחושה של יום ראשון זה משהו נהדר מאין כמותו, כמו להרגיש כל הזמן איזו משקולת כבדה ולהתבדות ברגע. כשנסענו על הקטנוע ברחובות השקטים של גבעתיים לפנות בוקר ביום העצמאות, רונן החווה לעבר עמודי החשמל עטורי הנורות הצבעוניות והמאירות ואמר לי "תראי איזה יופי".

הבטן הזו של החודש החמישי פוקחת עיניים בשביעות רצון, כמו חתול המתעורר בכתם שמש על רצפת הסלון. החדרים הפוכים, הקרטונים מרובים ושוכני הבית עיפים ודואבים. אני אומרת לעצמי "אסור לי להרים כלום" ובכל זאת סוחבת קרטונים וארונות ומדפים וכונניות ושידות וספות וכורסאות ועציצים מחדר לחדר, מקצה לקצה, מגובה רב לרצפה ומאפלה לאור גדול. גיליתי בי צד אפל כלבתי וקולני, המסוגל להזיז הרים, או לפחות לגרום לבעלי מחסני הנמל יפו לדאוג שהרפד יעבוד על הספה שלי באותו ערב וישלח לי אותה למחרת בבוקר. גיליתי שבעלה של אמי, על אף שהוא מתהדר בדמיון לאבי, שונה ממנו בתכלית. אבי היה חכם ורב תושייה, אסתטיקן ויצירתי, אמן ואומן. בעלה של אמי יודע להחזיק מקדחה, אז מה, גם אני. אתמול כבר ממש רציתי שילך, כשעה וחצי אחרי שהגיע. "אמא ביקשה שתצא בשבע, שתגיע הביתה בזמן להתכונן לצפירה". זה נכון, דרך אגב. אמא שלי חושבת שצריך להתכונן לצפירה. אתמול מיינתי ברגים והבוקר תלינו את המראה הגדולה בחדר השינה. או בעצם היינו לקראת תליית הקולב המשונה מאיקאה. אתמול עמדתי לבד, הברגים שנותרו בידי ממתינים בסבלנות דקה שלמה להיכנס לקופסת הפלסטיק המחולקת לתאים, שאבי קנה לי פעם.

הרגשתי כל כך לבד בימים האחרונים. רונן עבד צהריים ולילה וצהריים וערב וגם עכשיו הוא הלך לעבודה. אני השכמתי קום ויצאתי לעבודה במשרד החדש וחזרתי לעבודה בתל קרטונים, הכפר הקטן שהקמנו פה בנחלת יצחק. לא שכבנו משבוע שעבר והגופות כל כך עיפים שנדמה שאינם שמים לב, אבל הראש עובד כרגיל וזה כואב ומדכא ומתגעגע לרגעים של פעם, לא כל כך מזמן. אני שותה אספרסו או הפוך בסלון, עם חתיכת בראוני שאמי הביאה עמה. שוב נוכחתי שבהרכבות איקאיות אני רב-מג. הבו לי את מברגי הצהוב ובתוך דקות ארכיב לכם יחידת מדפים למרפסת השירות או עגלת מטבח, כוורת ענק או שולחן מחשב ועוד היד נטויה. אמנם עכשיו אני שמנה קצת יותר מהדמות הטיפשית והעגולה שמציגה את הדרך הנכונה לבצע את ההרכבה, אך מוחי נותר חטוב כשהיה. כשעברתי העירה לפני עשור אבי קנה לי מזוודת כלים, המון סוגי מסמרים וברגים, מקדחה ומקדחים, מברגה וביטים, פלס  ומברג ורוד עם ראש מתחלף. היו לי איזוליר בנד ומפתח שוודי, אטמים ושייבות. בדירתי בשכונה היה לי מחסן בקומת הגג ושם היו מאוחסנים כל כליי האהובים. אינני יודעת מה קרה אז כשחזרתי למרכז העיר אחרי הגירושין, הדברים אבדו, פוזרו, אולי נשאה אותם הרוח. עכשיו אני מלקטת אותם מקרטונים פה קופסת הברגים, פה שקית מסמרים, שם המטען של המברגה. היכן המטען הקטן של המברג החשמלי? נותר אצל בעלי לשעבר. עכשיו אין טעם לחפשו, אני אומרת לעצמי, הוא אבוד כמו השאר. עכשיו חיים חדשים.

החג עובר בנעימים. ליל הסדר היה מושלם, עם אוכל נהדר וחברה מקסימה ומתנות חג כיפיות במיוחד, עיפות נעימה בסופו ואושר אביבי. בחג עצמו נסענו לרמלה, לאח של רונן. אכלנו על האש אצל אמא של אשתו והיה שמח, עם שתי הילדות של אשתו ושתי האחייניות התאומות שלה וכל המשפחה ההודית המיוחדת והמצחיקה. אחר כך התבוננו בתמונות החתונה ואשתו ואני השווינו כרסים, היא בחודש חמישי ואני ברביעי. בדרך חזרה נסענו להום סנטר ועד שהחנות נפתחה הזדיינו במכונית. זה היה מצחיק ולא מאוד נוח, אבל הרפתקני וגם חדשני, כי לא עשינו את זה אף פעם. אתמול קנינו מתנה לאליענה כי היה לה יום הולדת, הכנתי סופלה שוקולד כשר לפסח והגענו אליה עיפים מאוד, אחרי ארוחת פסטה ויין, כוס היין השניה ששתיתי מאז גיליתי שאני הרה. שתינו סנז'ובזה מצוין של גמלא ונהנינו מכל טיפה. היום עשינו פיקניק עם ענת ועמיר ואסף והכלבים בפארק הירקון. היה מצוין ונעים ושליו במפתיע. החג עובר בנעימים ואני בשבוע שש-עשרה, ככה זה הזמן חולף. עוד שבועיים נעבור דירה ואחר כך כבר יהיה קיץ. יהיה משובח ושמח, אני מרגישה. ואלה הם החיים.

"האביב בפתח
שוב חשים בריח
לא צריך שבשבת כדי לדעת
שיהיה שמח

הילדה חוזרת
מן הגן קורנת
בידה זר של יסמין פורח
שרה שיר שמח

דודה מלכה מקפיאה את הבמיה
שלא יחסר מחוץ לעונה
איפה נעשה את הסדר?
כמו בשנה שעברה.

שילמנו חשבונות חשמל
טלפון מים ומיסים
זהו ראש חודש ניסן
ואלה הם החיים"

(אהוד בנאי)