היפה והאמיצה

בוא לפה והצל אותי מהפלורסנט המגרגר, מהמדרכות האפורות, מהדרך הארוכה. סע בקו ישר עד שתגיע אלי וקרא לי מלמטה. קח אותי לחוף הים לראות את השקיעה, מראות כאלה תמיד מחזירים משהו שאבד. בחוף נדבר על היום שהיה ועל הימים שיבואו. אתה תשים את הראש על הבטן הגדולה ותקשיב לדופק, מאה ארבעים ושתיים פעימות בדקה. נתנשק נשיקות של רעב ותשוקה והכל מסביב יהיה רומנטי ושלו ומלא חול של ים וריח של ים ולחות של ים ונהיה מאושרים מהרגע, מהחיים, מהאהבה, מהתקווה. עוד כמה שעות החודש נגמר, זוכר שהוא התחיל? באי סדר של הדירה החדשה. וכעת הכל במקומו מונח. הימים מתארכים, כל יום קצת. השקיעה תגיע בודאי עוד שעה, אולי יותר, זוכר ביום החתונה? עוד ראינו את השמש שוקעת על גג הגלריה ואצלנו היא זרחה. העיר קרובה אלינו ואנחנו אליה, יש משהו מיוחד בעיר ימים, צריך לנצל את זה, אני אומרת לך, לראות הרבה שקיעות, לחוות הרבה חופים. עוד מעט כבר לא נוכל לרכוב על הקטנוע, צריך לנצל כל דקה שעוברת. ביום חמישי אנחנו נוסעים רחוק, יש למה לצפות.

כשהגעתי לעיר למדתי אותה דרך הרגליים. גרתי ברוטשילד על הבימה והייתי הולכת על בוגרשוב עד הים, על קינג ג'ורג עד השוק, על השדרות עד מגדל שלום, על יהודה הלוי עד נחלת בנימין, על קרליבך והחשמונאים. כל יום שישי בצהריים היה לי מסלול אחר וחדש ומרגש. כשגרתי ליד ככר רבין, לפני שרונן ואני עברנו לגור יחד, בימי שישי בבוקר הייתי נוהגת לשוטט בעיר בחיפוש אחר אוצרות. לעיתים הייתי מדרימה על אבן גבירול, לפעמים פוסעת מערבה על פרישמן, כך תרתי את האזור שלי. אחר כך, כשרונן ואני כבר גרנו יחד, היינו עושים זאת בצוותא על הקטנוע, הגבולות נפרשו הרבה מעבר למוכר. הגענו עד דרום העיר, לשוק לוינסקי, נסענו עד הים ושוטטנו בשוק הכרמל, נסענו ליפו יפת הימים, לשוק האיכרים בנמל תל אביב, למופעי רחוב בשדרות רוטשילד ובן גוריון, לכל המקומות המעניינים והריחניים והצבעוניים של העיר. אלו היו שנתיים יפות וקסומות.

אתמול עבדתי. בארבע שעות קיבלתי שתי שיחות. קראתי את עיתוני החג, עברתי על כל המשימות. החלטתי לצאת לשוטטות קטנה, כמו פעם, כשעוד הייתי אני עם עצמי ואיתי. הלכתי על בלוך, העיר נפתחה לפניי בריחה החדש, ההריון מפתח את החושים הרדומים וגם תתרנית כמוני זוכה לרענון ריחני. זה היה ריח של מאפה טרי מעורב בעשן וזיעה ווניל. הגעתי לאבן גבירול וחציתי את הרחוב לעירייה ומשם לגן העיר. ממוזג ונעים ומלא אנשים גן העיר. ירדתי לגולף אנד קו למצוא ספלים. ההיצע חיוור ומאכזב והאנשים תאבי קניות משוטטים בחנות בעיניים בולשות. נכנסתי לטולמנ'ס ולמלי'ס אבל דבר לא קלע לטעמי. מחוץ לחנויות, על רחבת השיש הממוזגת הוקם שוק קטן של מוכרי אוכל מוכן ופירות טריים ומפתים. קניתי פיתה עם לבנה וזעתר וטאבולה ורוטב שום ועגבניות. המוכר ארז לי את הפיתה בשקית ארוכה וצרה וכחולה וביקש חמישה עשר שקלים.

הטמנתי את הפיתה בתיק. יצאתי אל החום. הלכתי על אבן גבירול עד מאנה. נכנסתי למכולת הגבינות ההומה. אם לא ביום חגה אימתי תהמה מכולת הגבינות. כל כך רציתי גרוייר רזרב או קומטה, הטעם כבר היה בפי. מוכר הגבינות המבוגר נתן לי לטעום ואחרי שהבטיח שהיא מפוסטרת הכנסתי את פיסת גן העדן אל פי, להתמוסס שם ולהזכיר לי זמנים אחרים. מוכר הגבינות הצעיר תיקן את המבוגר ואמר שהיא לא מפוסטרת, שאני יכולה לבחור ממגוון גבינות הארץ, אך המיובאות אינן מפוסטרות. הבטתי בעצב אל המקרר הגדוש וביקשתי עזים ביין וברי אגוזים וברי קצח. לקחתי קצת זיתי תסוס ושילמתי. את הפיתה עם הלבנה העברתי מהתיק לשקית הנייר החומה והנוחה שקיבלתי זה עתה ויצאתי. המשכתי על אבן גבירול, דרומה לכיוון יהודה הלוי. הוצאתי את הפיתה עם הלבנה ואכלתי בשמחה ברחוב, מיתרונות ההריון. אכלתי מחציתה. כשקניתי מים תפוח בקיוסק של הנביאים גיליתי שחזרו לייצר את חטיף השוקולד האהוב עלי מימי ילדותי, משהו טוב. לא קניתיו.

הלכתי עד שיגריס ונכנסתי למצוא אוצרות. מצאתי צנצנות קטנות ושלושה ספלים, שש כוסות שמפניה, תבניות סיליקון, קולפן וקנקן מדידה. עם הכבודה הזו חציתי את הכביש ויצאתי לדרך חזרה. לא קניתי לי גלידה באייסברג כי לא יכולתי לשאת אותה, אבל לא הצטערתי כל כך. איש אחד עצוב ומהורהר ישב באחד השולחנות שרולדין הציבו על המדרכה. איש אחד עבר עם כלב תחש שמח ונהדר במיוחד ליד הסופר בלונדון מיניסטור. תור ארוך בלחם ארז. איש אחד עולה עם המכונית על המדרכה כדי להיכנס ללחם תושיה וכמעט נכנס ברוכבת אופניים שפניה מועדים לניצת הדובדבן. מחוץ לטיב טעם בונים, הרמזור בשדרות דוד המלך איטי. אני לא נכנסת לבייקרי, אאפה לחמניות בעצמי. והנה בלוך. זה כבר כמעט סוף המסע, החלק הקשה ביותר. אני מתאמצת לאחוז את השקיות, מעבירה את התיק לכתף השניה. שמלת הכפתורים האדומה קלילה אבל אפילו איתה חם מאוד. הנה מעבר החציה, המכונית שלי חונה ברמז. הכנסתי את השקיות. היתה הרפתקה מצוינת.

רונן שואל מתי אני מגיעה הביתה. אתמול הוא עשה קניות בשוק ובמכולת. הצלחות החד פעמיות עולות בשוק פי שניים וחצי מאשר אצלנו בסופר. הוא קנה גלדיולות סגולות-ורודות יפיפיות. התנור הגדול גדוש פשטידות, לחמניות ולביבות. השולחן עמוס ירקות וגבינות, מלאו אסמינו בר וייקבנו יין. אמי ובעלה, אחי ורונן ואני משיקים כוסות קאווה בברכת חג מאושרת, כולנו שמחים.

אחרי היום המזעזע שהיה לי אתמול בכנס מנהלי השיווק שלנו, כל מה שרציתי הוא להניח את הגוף על השז לונג הרחב ולהתרווח. לפעמים רונן ואני מצטופפים זה לצד זו שם, שנינו יחד. לפעמים, כמו אתמול, אנחנו שוכבים בריש, על ספת הריש. הראשים שלנו נחים באותה נקודה על כרית, הגוף שלי על השז לונג ושלו על הספה, כאילו אנחנו מאחדים מחשבות. ואז התקשרה ענת. דיברנו שעה ורבע וכבר היה מאוחר מאוד. נזכרתי שהיום אני מארחת ועובדת ועוד לא הכנתי דבר וחצי דבר לכבוד שבועות. העוגה צריכה לבלות לילה במקרר אז ניגשתי למטבח. התנור החדש מבהיק. הדלקתי אותו על טורבו, מאה ושישים מעלות. במעבד מזון הכנתי את הבצק והוצאתי את חומרי המלית מהמקרר. היתה שם רק חבילה אחת של טוב טעם. איזה יאוש. תרתי אחר אחת נוספת. חיפשתי מעבר להררי החושך המקרריים, אולי יש אורדה. אבל הבנתי שאאלץ לנסוע לאמפמ השכונתי. קניתי גם יוגורט ובוטנים אמריקאים. הגשתי לה חמישים שקלים והיא החזירה לי שמונה עשר. אמרתי לה שנתתי לה חמישים שקלים והיא השיבה שזה נכון, שזה עלה שלושים ושניים. יצאתי המומה והבטתי בחשבונית. היא חייבה אותי על שתי חבילות מכל דבר. חזרתי פנימה ואמרתי לה - בגלל זה לא הבנתי את החשבון. היא אמרה: "אה, את בהריון". והחזירה לי את רוב מעותיי. הרגשתי גיבורת ישראל.

אחרי שהעוגה היתה מוכנה והכלים רחוצים השעה היתה אחת עשרה וחצי. רונן בעבודה ואני לבדי עם הכלבים המרוצים, לאחר שלקלקו את כל שאריות הגבינה מכל המיכלים. הנחתי את הגוף על השז לונג הרחב והתרווחתי. 

בקרוב אצלי