משונה להיות פה בשעה הזו. התעוררתי בשלוש וחצי, אולי כי נרדמתי בסלון, ככה עם הבגדים והכל, קצת אחרי תשע. סידרתי קצת את הסלון וחדר המשחקים וסיימתי להכין את תיק הגן של ננה. תכננתי להיכנס למקלחת ולמיטה לעוד שעתיים-שלוש של שינה, אך תחת זאת צפיתי בהקלטה חלקית משום מה של הכוכב הנולד וגם בפרק הנהדר של שובר שורות. כשרונן חזר מהעבודה כבר הייתי לבושה ומאופרת ומוכנה לצאת לעבודה. זה לא רע, הסידור הבורגני. בעל-תינוקת-בית. לפעמים מארחים, לפעמים מתארחים. לפעמים יושבים ומחזיקים ידיים על הספה מול הטלויזיה. אני כל כך אוהבת שגרה, שיהיה משעמם, שיהיה רגיל. זה אף פעם לא באמת אפור.
ננה כל כך מצחיקה וצחקנית. הכי הכי כיף לרקוד יחד. היא על הספה ואני על הרצפה ושתינו אוחזות ידיים וקופצות, צוחקות. היא מחבקת המון, מתרפקת, אפילו בחדר המשחקים היא תמיד רוצה לשבת בצמידות מירבית. זה כל כך קרוב. היא מנשקת וזה נעים ועושה קול מצחיק עם הלשון. עכשיו כשכבר הכל מראה סימני קיץ היא לובשת שמלניות יפות ויש לה סנדלים ורודים, השיער שלה קצת חלק קצת משוגע, היא כל כולה מתק וחמידות, אני אומרת לה "את כל כך חמודה, את כזו מתוקה ואת כל כך יפה" והיא מחייכת. יש לה גומות, אני אוהבת אותה. שואלת אותה "את אוהבת אותי?" והיא עונה "כן" בקול דקיק ומתוק.
על הציפורניים לק אדום שקניתי בעשרה שקלים בסופר פארם ועכשיו אני רואה שעל המדבקה כתוב 50.29. מי קונה לק בחמישים שקלים? יש יתרונות לשעה כזו במשרד. אפשר לקרוא מיילים תוך כדי מניקור קל. להקשיב למוזיקה בקולי קולות כי לשרה זה לא משנה, גם ככה היא עכשיו בקצה השני של הקומה. להדליק את המזגן על 16 מעלות עד שהמזכירות תגענה. אחת מתחתנת, אחת מתגרשת. היום יש מכירה פרטית בבאזל. מצד אחד אני שמנמנה ודי ענייה ומצד שני אני מבטיחה לעצמי שמלה מנובמבר. התכוונתי ללכת בשעת ארוחת הצהריים, זה מרזה, שופינג במקום אוכל.
אני מתחילה לעבוד על פרויקט שעשוי להגדיל את הכנסות החברה בכחמישה מיליון שקלים. אני מחזיקה לעצמי אצבעות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
