היפה והאמיצה

רונן סיפר לי שהוא קרא על מאונני המקלדת שמקיימים את כל החיים שלהם בוירטואליה. הייתי חולה כמה ימים, בכלל שכחתי מהעולם הזה, שקיים רק על המסך הקטן. המסך הגדול על שלל ריאליטיו, המסך הענק עם אביריו האפלים, הים, הרחוב, המיטה, השוק בשמש. יש כל מיני דברים משובחים כמו תפוחי האדמה הסגולים בשוק האיכרים, ארוחת הבוקר המפתיעה בבריבה, החלה הטרייה וריחה המשכר, ביקור החברים, הכלבים המאושרים. השגרה נעימה, השעות מפתות אותי להתכנסות בלתי רצונית. בוא לטף אותי, חבק אותי, אסוף אותי לתוכך, אתה שלי ואני שלך. מה היה בשבוע שעבר את לא זוכרת, את זוכרת, הוא היה מתוכנן היטב. ביום ראשון היינו במסז', בשני היינו בסרט, בשלישי התארחנו אצל ענת ועמיר לפיצה תוצרת בית וגמר תוצרת סלקום. ברביעי הייתי חולה, במקום לנסוע להופעה החינמית בנמל היינו בבית, אכלנו חומוס מעלי קרוואן וראינו שרק. את זוכרת מה היה ביום חמישי, לא אני לא, אני לא אני לא זוכרת כלום. אכלנו פסטה עגבניות, כן כן. בטח ראינו טלויזיה את זוכרת. כל מיני דברים חסרי משמעות, כלומר. למה את לא הולכת להוציא את הרישיון. מה עם הספורט, לא אמרת שאת רוצה להגיע בכושר טוב לתאילנד. לא רצית להשלים את התואר, לקרוא את כל הספרים בספריה שלך, לכתוב את הביקורות. למה את סתם יושבת בנחת, מכינה ארוחות, מתחבקת, מתנשקת, מזדיינת, שוכבת, משתרעת, מטיילת עם הכלבים. והכל כאילו אין משימות חיים, כאילו הכל ממש בסדר, אין עוד מה לתקן, מה לאחות, מה לשפר, מה להשיג. לא נמאס לך הבינוניות. לא.

מסימני הגעגוע

שני בקבוקי בירה, ארבע-מאות גרם תפוצ'יפס, גילי אחת.

מיתון

בשלושים וחמישה השקלים שלאונידס ביקשו על המשלוח, קנינו את השוקולד. נסענו לאכול חומוס ומשם לרמת החייל לענת. בערב הייתי איתה בשופינג ולא קניתי כלום.

חומוס חלילי

החומוס של חלילי הוא החומוס הכי טעים שאכלתי אי פעם. עושר הטעמים, הפציחות הנהדרת של הגרגרים, העומק של הטחינה, העסיסיות. הפיתות הבשרניות, הטריות, הרכות והריחניות.

הבדלים מנטליים

לארוחת הערב מחר אצל אח של רונן התבקשנו להביא איתנו וודקה ופחיות XL.

כפר פוטיומקין

דיאטה, השכלה, חריצות, סקס, אנינות, תרבות גבוהה.

בהתחלה היה לי ברור מאוד שאני מוכרחה לכתוב על הצד שלי, כלומר, על ההליכה המהירה לאורך ארלוזורוב, חציית הכביש במעבר החצייה מול ההסתדרות, העצים מצלים במדרכה ההיא. ואז עומדים ברמזור ליד קפה הלל, ממתינים לחציית הכביש. פוסעים על אבן גבירול, חנות הפרחים, פלאפל ארבעת הטעמים, אלמביקה, קונדיטוריה עדית, השוקולטרייה ולנטינו, הריח הטוב של המכבסה. עוד מעט קט ומגיעים.

הוא תמיד מחייך אלי, כאילו הוא ממש שמח שבאתי. הוא מיד מעניק לי אחד במתנה מהמסננת שלידו ואחר כך מטיל כדורים אל השמן החם, שיהיה טרי טרי. הפיתות עבות וטריות, פירמידות מסודרות של ירקות, וחומוס וטחינה ועמדת חמוצים, חריף אדום וירוק ואדמדם חריף קצת פחות והכל ריחני ומתפקע מטעם, והחיוכים והלב, זה הפלאפל שלי. פלאפל הכיכר. אחרי שטועמים מבינים שהוא הכי טוב בעיר.

אבל אחרי שהתחלתי לכתוב חשבתי שאין בזה טעם, כלומר, כל ההתנצחויות ומי הכי טוב וטעים וטרי. זה כל כך אינדיבידואלי. וענת לא בהריון, אני עוד תוהה אם לשלוח לה שוקולד. המשלוח עולה 35 שקלים. אפשר לקנות בזה לא מעט שוקולד, אז זה נראה לי מוגזם. אבל בכל זאת, מדובר בשוקולד ומחווה מעודדת ונעימה וכיפית. אם הייתי יכולה מוציאה שליחות פה מהמשרד. אבל אני כבר לא בלשכה, זה לא כמו פעם. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה. אולי אני אבקש מרונן אחרי שהוא יקום, שניסע לשם לפני העבודה. אולי הוא יסכים.

כל פוסט שאני קוראת סוחב אותי למקומות שלי.

*תרצה אתר