היפה והאמיצה

בהתחלה כששמעתי את השיר הזה התייפחתי אנושות במכונית. יש לי רק דקות אחדות של נסיעה עד הבית וככה ייבבתי כל הדרך. זה אף פעם לא עובר, הכאב והצורך, סתם להרים טלפון, להתחבק, לספר על היום, על דברים טובים, על קשיים. לדעת שתמיד יביטו בי עיניו הטובות ברכות המיוחדת האינסופית והמקבלת, תמיד תהיה נחמה, ידיו הגדולות תמיד יציעו שפע של חום ועָצמה שאין כמוה. בכל פעם הרגש קצת דהה ועדיין, אם מישהו ייכנס עכשיו למשרד הוא ישאל מה קרה ואני אשיב "אלרגיות".

אני חושבת שרונן יהיה אבא מצוין. אולי הוא יהיה אב נוקשה כזה ומטיל משמעת, בדיוק ההיפך מהחינוך החופשי של אבי, אבל הוא יהיה מצוין, מקבל, אכפתי, אוהב, משקיען וקשוב לא פחות ממנו.

קראתי לא מזמן את הקטע הבא:

"עם קריסתה של המשפחה המורחבת אל תוך זו הגרעינית, מוצא הגבר החדש את עצמו בתפקיד הסבתא והדול(ה) והאחות והחברות (מלווה בלידה ומטפל בתינוק), הדודה (קניות ובישולים), והחמה (סועדת את היולדת).

בין לבין הוא צריך כמובן להיות בוגר קורס פיקודי, מעסה מדופלם כללי עם התמחות מיוחדת בגזרת הפרינאום והאגן, דיפלומט מזהיר אך אסרטיבי בחדר לידה (סליחה, איפה פה מיכל, אני מאד מבקש לא לחתוך, והבאתי מחקר ושמן נבט), ואב למופת שיודע לרחוץ תינוק בן יומיים בכיור, ומפרנס, ומאהב ומחובר לעצמו לאללה.

ויועץ הנקה, ועדין ומתחשב. ובטבעיות. ולהיות גיבור בברית, ולדעת אם יש לו חום, ולהמשיך להביא כסף הביתה (ואם אפשר קצת יותר עכשיו) ולחזור כמה שיותר מוקדם מהעבודה, כי היא כבר משתגעת"

והוא באמת כל אלה. אני קוראת לו בחיבה דוּלרונן וביום שבת הבא אנחנו בסדנה שתתן לו כלים לתמוך בי בחדר הלידה וקצת לפני. אני בדרך כלל חושבת על עצמי ועל הלחצים שאני נמצאת בהם ואיך תהיה לי הלידה והאמהות. לפעמים אני מתפנה לחשוב עליו, וכמו תמיד עולים רק דברים חיוביים. אני חושבת קצת על היחסים שלו עם אביו, הם לא קלים, הם מורכבים, כמו של כל האבות והבנים. בנות לעומת זאת, זה משהו אחר.

לגברים כמותו יש חוש אחריות מובנה, נסיון בלתי פוסק להיות המגונן, התומך, החזק. לפני כמה ימים במכונית אמרתי לו שבכלל לא ידעתי שיש לו לחצים, אחרי שהוא אמר שזה טוב שהוא יכול ככה להתפרץ בעבודה. זה בעיקר לחצים כלכליים, אבל בטח יש גם אחרים, אולי גם הוא כמו כולם, בפנים זה רך רך. ככה סתם, אבא טוב.

בהתחלה כשאבא מת, בעיקר בשנה הראשונה, בכל פעם שהייתי מתקלחת הייתי מתייפחת, הרבה פעמים כשהייתי במכונית, בהזדמנויות האלה שהייתי בחלל קטן לבדי. לפעמים בכעס שככה הוא הלך, אחר כך בהשלמה. היום זה מאהבה, אהבה וצער. פיצי, איך עושה סבא?

לפיצי נולד במזל טוב בן דוד, הוא קטנטן וחמוד ואמא שלו מתאוששת מהניתוח הקיסרי. אני שמחה מאוד מאוד בשביל אח של רונן ואשתו, כמו ששמחתי כשרונן אמר לי שהיא בהריון. בדיוק ניסינו אז ולא ידענו בכלל שבבטן נובטת פיצי שלנו, אז היתה לי צביטה כזו קצת מכאיבה השמורה למנסים עד הפסים המיוחלים. כמעט לא ישנתי בלילה וזה נדיר,השינה שלי תמיד כבדה ושוקעת כמו מטילי זהב על ערימת נוצות, אבל אתמול היא היתה מעורערת וטרופה כמו גלים סוערים שבאים והולכים, היא הותירה אותי בלתי מסופקת. בארבע בבוקר רונן ואני כבר ניהלנו שיחה ערה, הוא לא הצליח לישון משתיים ורבע.

וכאן במשרד חוסר השינה גובה את שכרו, הוא אכזרי ומנוול. כולם מעצבנים אותי ובכולם אני אשמח לירות מטווח אפס. ואני צריכה להזכיר לעצמי רגעי אושר כמו ארטיק גומי-גם שאוכל אחרי צהריים ורונן שמחכה במיטה והכלבים הכל כך כל כך חמודים ו"אל תבכי את לא יודעת שאני אוהב אותך, את לא יודעת שאני חושב עליך"

ביום שישי הייתי במסיבת רווקות ברעננה. זה מוזר לצאת מהעיר ולנסוע למקום אחר ועוד בלי רונן. יעלה, המארגנת, הזמינה שולחן גדול ב"מקום בלב" בשעה חמש וחצי. השמש זהרה בינות העלים הרכים של העצים והשיחים שהשתרגו מעלינו וכיסו את החלקה הקטנה שישבנו בה כליל. מקום יפיפה, הכסאות לא נוחים. אחד המלצרים הביא לי כרית ואני ניסיתי לשבת בנוחות. ללא הצלחה. רק חברתי ואני הגענו ואירגנו את המשחקים והקישוטים והאלבום. אחרי חצי שעה או יותר הגיעו אורחות נוספות ואחרי שעה ורבע הגיעה אורחת הכבוד, הכלה העתידית. אנחנו לא חברות טובות, אנחנו מכירות דרך יעלה, אנחנו יושבות לא מעט שלושתנו יחד והיא התייעצה איתי לפעמים בקשר לחתונה. היא היתה בחתונה שלנו וזה היה ברור שאנחנו נוזמן לשלה. היא עורכת דין מוצלחת ובעלה עורך דין מוצלח, היא גבוהה וכבר ביטלה בעבר אירוסין, כי יש לה אומץ ורצון לאושר והיא מצאה את בעלה לעתיד ואת השמחה בחיים האלה.

לא שרדתי זמן רב בלחות ובחום ובישיבה הלא נוחה, לפני שסימסתי לרונן, שהגיע כעבור עשרים וחמש דקות עם הכלבים וסחף אותי משם. הבנתי שלא אוכל להיות נוכחת בחתונה, שתיערך במקום מקסים ונהדר אבל בחוץ. זה איכזב אותי, אבל הערבים קשים כל כך והנשימה כבדה, וכל כולי כאב ומרמור כאשר איני שוכבת על השזלונג. אחד המשחקים במסיבה היה החבילה עוברת. אחת המשימות היתה שאלת מה הכי רומנטי בעינייך והמשיבה אמרה "חמש דקות בלי הילדים". הכלה פנתה אלי ושאלה אותי כאילו שאני איזו סמכות. אמרתי שהכי רומנטי זה לעלות על הקטנוע כשרונן בא לאסוף אותי מיום עבודה, לעבור במכולת הגבינות ולטעום ולבחור את הכי טעימות, ואז לחצות את הכביש ללחם ארז, ולקנות שם לחם אמנטל וזיתים ואז לרכוב לטיילת, לנשום עמוק את הים והמראות בנקודה הזו שהוא נפתח לפנינו, לפרוש את המחצלת, לפתוח את בקבוקי הבירה או בקבוק היין, לפרוס את הגבינות ולהניח על פרוסות הלחם, להתענג על כל ביס וטעם מתפוצץ בפה, בעדינות או בחריפות, ללגום את היין ולהרגיש את העומק והצבע, לתת לשקיעה להיכנס עמוק ללב ולבטן ולנשיקות הקטנות, הגוף רפוי על המחצלת וכל ההרגשה כולה מלאה אושר והווית קיום זוגית ומלאה ועשירה ומתוקה כל כך.

היום כבר אין אפשרות לרכוב יחד על הקטנוע כי פיצי דוחקת את רונן, אבל אפשר לקחת את המכונית ולעבור באבן גבירול, לנסוע ליפו, לגן הפסגה, לשבת באמפי על הטרסות החצובות, להביט אל הים והגנים והשקיעה, ללגום ולאכול ולהרגיש את החיים הזורמים בי ובו ובנו ולדעת שטוב. כבר רבע לשתים-עשרה ואני חושבת, אולי עוד כמה שעות אני אהיה שם במקום הזה, זה משמח אותי.