פורקן להמונים

הפעם לא היה שום סיכוי שתצליח להתחמק. גם למניפולציות הכי מתוחכמות שלה אין סיכוי מול כוח המשיכה. יש את הקווים בדקים במצח כשהיא מתאמצת ויש פיזיקה, יש את המילים הכבירות, ודיבור מלא להט ופאנצ'ים מנוסחים היטב, ויש פיאט פונטו מעוכה ושבורה אחרי שנפלה מגובה 20 מטר, ואני אתפלא אם אפילו לה יהיה משהו להגיד על זה.

אני מדמיין אותה עומדת מולי, באחת מאלפי השיחות שאנו מקיימים בראשי מידי יום, מחפשת מה להגיד בכל זאת. "אתה אידיוט" היא אומרת, לפעמים בעצבים ולפעמים בשעשוע, מה לה ולזה? לפעמים היא בוהה בי כשאני מדבר אליה, העיניים שלה מרוכזות בי כאילו אין דבר אחר בעולם. זה בדיוק הרגעים שאני יודע שהיא הפסיקה להקשיב. אני מעיר לה והיא מתעוררת. "אל תהיה אידיוט".

אני הולך לחוף הזה לעיתים קרובות. החברים שלי אומרים לי שאני מגזים וזה לא בריא, אבל הייתי הולך אליו גם לפני התאונה. הרחמים מטשטשים להם את המציאות. במבט כואב הם מצביעים על כל התנהגות שלי- הוא בוכה, הוא אדיש, הוא בהכחשה, הוא באבל. פעם פגשתי את אחד מהם בסופר, מבטו בוחן בחמלה כל מוצר מעגלת הקניות שלי. "חומוס, הא?" אני מדמיין אותו אומר לי, שם יד דמיונית על כתפי. אני תופס בידו בהכרת תודה ועונה לו "אתה אידיוט".

אני יושב בחוץ, מתחת לסלעי הכורכר, בוהה בנקודה דמיונית בחוף. האיזור הזה שבין תחילת הים לשיא הגלים הכי מעניין אותי. ההוא שכל הזמן מתכסה ומתרוקן ממים, שתמיד רטוב. "תעזרו לי!" אני לוחש בדיחה אל אוזנך. "אני טובע! אני טו.." ומזייך קולות בעבוע של גרגיר חול נחנק. את מביטה אליי ברחמים ואומרת "נמאסת, אני חייבת חבר חדש".

אני נזכר בפעם ההיא שהיינו פה, באיזה פיקניק לילי בתחילת הקשר. פרשנו סדין לבן וסלט ועוגיות. את, כהרגלך, לא תרמת דבר מלבד לגנוב עוגיות כשאני לא מסתכל. אחר כך שכבנו על הסדין ושיחקנו משחקי שאלות. לקח לך 17 שאלות להבין שבחרתי את צביקה הדר, ולי בדיוק 2 ששוב בחרת את רבין (הוא בן? הוא חי?) אחרכך נדחפת לתור שלי ובחרת עוד אישיות. הספקתי רק להבין שזו איזושהי זמרת פופ אמריקאית עד שבשאלה ה9 נקברנו תחת שטפון פתאומי. גאות לילית הביאה אלינו גל שהחליט להרחיק הרבה יותר מחבריו ולהגיע עד סלעי הכורכר ולשטוף אותנו עד תום. "צונאמי התקיף אותנו!" צעקת אחרכך בטלפון לאחת החברות. "עצום בגודלו! פשוט כיסה אותנו לגמרי! נשבעת, כל התחתונים שלי רטובים". ואחר כך הרכב. והשטיח בבית. והמיטה.

והיתה את הפעם הזאת שמתת.

"אל תהיה אידיוט" את מגלגלת אליי עיניים ואני בוהה לאיזור ההוא בים. את החול הנחנק תחת הריסות מתכת, המנוע, את הגלים העוברים וחוזרים עליו.

בערב אנחנו שוכבים במיטה. את שמה את הראש שלך בשקע הזה שבין היד לכתף. "הצלע שממנה נוצרה האישה" קראת לזה פעם. את מחככת את האף שלך בגוף שלי ואני מתחילה לבכות. בהתחלה הגרון שלי נחסם ואז האף נצבט ובסוף כל הגוף רועד ונחנק במחזורי בכי קצובים, נסחט מכל דמעה שיכולה להיות בו, משאיר בי רק מלח גס. בשלב מסוים את מחבקת אותי ואני בוכה אל גופך. נזכר במשהו שאמרת לי פעם, כמה שונה הבכי של הלבד מול זה שביחד. אני בוכה וממלמל, מדבר הברות מלוחות ומנוזלות. מתישהו הבכי נפסק ואני רק מדבר: שואל ומתריס וכועס ואשם ואבל. אני נכנס לטראנס של דיבור ואומר דברים שלא חשבתי עד הרגע ששמעתי את עצמי אומר אותם, מסתכל בלהט לתוך עינייך.

את מרוכזת בי. אני מאבד אותך.