כן עבר המון מאז שכבתבתי פה.
אולי בגלל שאין לי מה או יותר נכון אני לא יודעת איך.
בתכלס אני יודעת שאני כותבת דיי לעצמי, בכל מקרה אף אחד לא קורא פה,
אבל כולם כל הזמן מזיינים תשכל שזה פריקה או בריחה ושזה עוזר וכאלה, אז למה לא?
הרגע רק ראיתי מה היה הפוסט האחרון שלי כאן, ואני לא מאמינה איך בשבוע אחד מסכן
כל החיים שלי השתנו.
כל מה שפחדתי ממנו כלכך הרבה זמן, כל "הטוב" שהיה לי...נגמר.
חשבתי שאני הולכת למות, לא ידעתי איך להגיב הייתי משותקת נפשית.
פשוט חלקים בגוף שלי קפאו ולא משנה כמה פוו עשיתי זה לא הפשיר.
כל הזמן נשארתי עם הראש בתוך החרא של עצמי ולא הסכמתי להוציא אותו כדאי לראות מה קורה איתי.
ואחרי יום יומיים- גם זה "עבר".
הצלוקות עדיין היו שם והכאב עדיין היה שם והדמעות עדיין היו שם, אבל לי היה טוב.
באמת הרגשתי שטוב לי.
ושוב גליתי מחדש את נפלאות האלכוהול.
ובאותו היום הוודקה הייתה החברה הכי טובה שלי,
אבל המצפון בגד בי.
היה לי כלכך כייף והייתי משחוררת וכל החרא הזה, ותאמת אני חושבת שדיי הייתי צריכה את זה,
לפחות שכנעתי את עצמי ככה. אי אפשר לחזור בזמן נכון? אז למה לי לבכות על זה?
ויום למחרת -בום.
ירידה משמעותית בטמפרטורת הלב, והחמרמורת.
גשמים קלים באזור הצון, וגשמים כבדים באזור המצפון.
הוא ממש הצליח לדפוק אותי. בנזונה.
וכך היה, אבל גם זה "עבר" עם הצלרות הכאבים והדמעות פחות.
וגם אז עוד היה לי טוב.
ואז שוב - בום. אבל בום ורוד.
ידעתי שזה יהיה, וזה היה. וזה היה מדהים.
הייתי צריכה את זה.
כן, הייתי צריכה, וכן הייתי מודעת לאן נכנסתי , אבל לא עד כדי כך מודעת.
ואז עוד יותר, היה לי טוב. טוב מאוד.
וחשבתי אולי כן, אולי לא, אולי כן ,אולי לא, אולי כן, אולי כן, אולי כן.
(עוד בום) בסוף לא.
ועכשיו, המצב רוח שלי צנח, הצלקות והכאבים והדמעות חזרו.
צפויים לרדת גשמים עזים בכל דבר הקשור אליי.
הסיפור הזה כבר ייצא לי מכל החורים.
ובאלי פשוט לשלוח לכוולכםם אסמסים של "אני אוהבת אותכם"
להשאיר מכתב עצוב ופלצני בבית, לקחת אוטובוס קו 178 ו...לקפוץ מעזריאלי.
ולסיכום - אני ילדה קטנה ומטומטמת, לא יודעת כלום מהחיים שלה, ולא רק שהיא לא יודעת כלום מהם הם,
הם גם דפקו אותה.
פטאתית...כלכך פאטתית.
אין לי אופי, אין לי חיים.
אנשים שאוהבים? אהההה.. אפשר למנות אותם על יד אחת. אבל תודה להם 3>
החיים בזבל.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
