הייתי צריכה לחשב על זה קודם.
ואני לתומי חשבתי שלא קורא כאן אף אחד.
אז מסתבר שכן קורא.. או קרא.
ולא סתם קורא.. הקורא.
אין לי שמץ של מושג אם הוא ייקרא כאן שוב, או ברגע שאני אסיים את הפוסט הדפוק הזה ואלחץ שמור הוא ייכנס,
או שמה שהכי ניראלי, שפשוט לא אכפת לו והוא לא ייכנס לכאן יותר.
מצד אחד הוא יודע את כל מה שכתוב שם וכל הבולשיט,
מצד שני אני הייתי בטוחה שאני פורקת פה לנוובאדי.
החיים שלי השתנו כאן ב100%..
שנה שלמה שאני לא יכולה להגיד אליה בחיים שהייתה בזבוז,
אבל אני כן יכולה להגיד, שבסוף השנה המדהימה הזאת,
איך לומר, הייתי תמימה.
יותר מידי תמימה ולא ראיתי מה קורה סביב כל החרא הזה שהיה.
וזה היה שם, החרא הזה.
הוא הי שם והוא הסריח, וכנראה שרק אני לא הרחתי.
כלכך תמימה...
אם עכשיו הייתי איזה איינשטיינית והייתי ממציאה איזו מכונת זמן,
הייתי חוזרת שלושה חודשים, אפילו לא שלושה, חודש וחצי,
לא הייתי רואה את זה ב ח י י ם.
וכנראה שמישהו אחר כן ראה וכן הרגיש או יותר נכון - לא הרגיש.
ולא תרח להגיד לי.
ואז פלקק
הלב שלי פשוט נשבר באמצע, כמו ציור של ילד קטן, עם זיגזג כזה באמצע, ממש ככה.
והמישהו הזה יידע את זה.
הוא יידע את זה.
והוא יידע שזה מה שיהיה.
האם היה אכפת לו? (אני לא יכולה להגיד שלא. כי אולי בכל זאת שנה, ואולי בכל זאת אכת לו.. וזה סתם יהיה לא פייר אם אני יגיד את זה,
ואני גם לא בטוחה שזה מה שאני חושבת.. אבל אני בכל זאת יגיד את זה)......אני לא בטוחה.
אבל אולי כן.
טוב אני כבר שעה חופרת פה בשכל על הסיפור הדפוק הזה וטוחנת מים. ולי זה בטוח לא מועיל.
הריי גם ככה אף אחד לא קורא פה (תמימה)
ובטח שבטח הוא לא קורא פה. (עוד יותר תמימה?)
וגם אם כן מישהו קורא פה.. זה פשוט לא מעניין אתכם.
כן כן גם אותו זה לא מעניין.
אז אני אפסיק את הבולשיט.. ואפסיק לזיין לכם את השכל.
ואלך לי ל.. ל.. לעשות לי משהו.
לחפש חיים או ענעארף.
פינת העצות של נגה...
והעצה היומית של היום היא:
אהבה זה כזה ב ו ל ש י ט.
המשך יום פשוט מקסים לכוווול הקוראים שלי (גם לך)..
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
