אני לא אספר לכם על סוף השירות, על השחרור, על השתיה או על החודש היחיד שביליתי בבית.

בסך הכל, זה היה ממש לפני רגע, אבל הפאזה בה אני נמצאת עכשיו, שונה בצורה מהותית ואישית כל כך, שכל האירועים הללו התרחקו ממני מרחק לא קטן.

גם על שבועיים נפלאים באיטליה אני לא אכביר במילים, מפני שעדיין איני מוכנה. לטיול הזה יש מקום משלו אצלי בהכרה ואני צריכה לעבד אותו עוד מעט.

ועכשיו, אחרי שסיימתי לפרט על מה לא אספר הערב - אני אספר לכם על גרמניה:

אני נמצאת בעיר סטודנטים מקסימה, לומדת גרמנית.

העיר גדולה ביחס לפרופורציות של ישראל, ובוודאי מנקודת המבט של מי שגרה בחור מבודד בגליל.

היתרון של העיר הוא שיחד עם הגודל והתסיסה המתבקשת, האווירה היא כשל עיירה חמה וביתית ומזמינה.

טוב לי פה. אני נמצאת אמנם בתוך מסגרת, אבל המסגרת הזו מאפשרת לי עצמאות ומחמיאה לכשרונות שלי ולצרכים שלי.

אני קמה בכל בוקר ברבע לשמונה, מעירה - תאמינו או לא - את שותפתי לחדר, מתארגנת, מוצאת זמן לקפה ומגיעה לשיעור הראשון בזמן. אני לומדת עד הצהריים, נהנית מכל שניה. אני אוכלת צהריים, מכינה שיעורים, יושבת עם אנשים, יוצאת לעיר, קוראת, עושה קניות, כביסה, ארוחת ערב, מקלחת, לישון.

לאחרונה גיליתי שכשאני צריכה לדאוג לעצמי - לגמרי לדאוג לעצמי - פתאום יש כל כך הרבה מה לעשות ותמיד אני עסוקה.

לרוב אני הולכת לישון באזור אחת בלילה, ועדיין היום שלי מלא וגדוש ועשיר בצורה נפלאה.

אני מוצאת שכמעט ואיני עייפה, ואני קמה - ממש קמה בבוקר - כמו שאדם בוגר קם. בלי להיאבק יותר מדי, בלי לקרוע את עצמי מהמיטה. פתאום לא נדרש ממני מאמץ עילאי כדי לבצע את המשימה היומיומית הזו. אם יש פלא אחד במקום הזה - הריהו. ולו ירבו שכמותו גם בעתיד.

יש לי חדר גדול ובו מיטה, ארון, שידה, שולחן כתיבה, עגלת כלים ואוכל, מדפים, לוח שעם. את כל אלה מכיל החדר, כפול שניים - שכן יש לי שותפה יחידה, בחורה ברזילאית בגילי ושמה פרננדה. מלבד כל אלה אנו חולקות שולחן אוכל עם שתי כורסאות, כיור, מקרר, זוג חלונות עצומים בגודלם ומרפסת.

אני לומדת שפה ופורחת תוך כך. אם בדבר אחד אוכל להעיד על עצמי, זה שיש לי כשרון לשפות. השפה זורמת אלי וממני בקלות, בחינניות, ובדרך אני אוספת אוצרות קטנים. הצלחות יומיומיות בשיעורים, ברחוב, בסופרמרקט: המורה ששמה אותי דוגמא לשאר הכתה וגם שומרת לי תמיד שאלה אחת נוספת, מורכבת ומאתגרת יותר מכל האחרות; הזמנת משקה בבר; שיחה בסיסית עם סטודנטים במעונות; המורה מחמיאה לי על המבטא לעיני כולם (אוי, איך האדמתי..!); ולבסוף, היא רוצה להעביר אותי לכתה שלומדת ברמה גבוהה יותר - מפני שאני לומדת מהר ולאחרים נדרש יותר זמן. אבל היא מוכרחה להתאים את הקצב לרוב הכתה - ושלא תדאגי, את תדביקי את הכתה האחרת מהר מאוד!

התגעגעתי לתהליך של למידה - אחד הדברים האהובים עלי ביותר בעולם כולו.

גם שכחתי כמעט איך זה להיות חביבת המורה - והתחושה נעימה לי.

אם נוציא לרגע מהמשוואה את הטיול לאיטליה, מפני שהוא שונה ויש לו מקום משלו, כאמור - אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי מאושרת כל כך.

מאושרת באמת ובתמים.

אני הולכת לבדי ברחובות העיר, שבתיהם עתיקים ויפים, עצים ירוקי עלים מלווים אותי לאורכם ופרחי אביב צבעוניים מעטרים כל פינה כאילו היה זה עניין של מה בכך.

אני הולכת לבדי ומחייכת, ואני יודעת את הסיבה.

אני לבד, אך אינני בודדה.

והלבד הוליד לי את החופש והעצמאות, אושר ושלווה פנימית ופעלתנות.

וטוב לי.