14.6.08
היא נותנת לי להגיע למקום שכבר אי אפשר להפסיק בו,
המקום שכל החושים מתערבבים ואם אתה מפסיק אתה לרגע מרגיש חסר כל וישר לאחר מכן עצבני ומתוסכל, ואז מפסיקה .
אז אני לובש את החולצה בזעם,
ומעלה את התחתונים במהירות שיא שוכב לצידה ונושף בחוזקה, בכוונה אני עושה את כל זה, כדי שתשמע.
שתבין שהדרך היחידה לנחם אותי זה לחזור לנקודה בה הפסקנו ולהמשיך.
אז אני עושה זאת ושוקע במחשבות שלי, בכמה שאני עצבני, וכמה זה מרגיז כל פעם מחדש כשהיא עושה את זה.
ואז היא בוכה.
ואני מרגיש אשמה על כך שאין לי אפילו את האומץ לשאול אותה מה קרה. פאקינג שנה וחצי ואין לי אומץ.
אז עוד כמה משיכות באף וייבבות ואני אומר "היי, אם היינו דתיים את כרגע מנעת ממני חטא עצום" אז היא מגניבה לי את החיוך-לא-חיוך שלה ונשבע שיכולתי לשמוע אפילו קול צחקוק אבל כבר אמרו לי לא פעם שאני נרקסיסט ובכל זאת, אני יודע שעכשיו יהיה לי קל יותר.
איך שאני מתכוון לפצות את פי היא לוחשת "אני עדיין לא מסוגלת, מצטערת" ואז אני מגמגם איזה שטות בסגנון "בשבילך אני אחכה לנצח" איזה משפט שדוד שלי אמר לי להגיד חמש דקות לפני שאני מעיף אותה קיבינימט.
אז היא מוחה דמעה מעין אחת אבל מיד זולגות 3 מהשניה. וזה שובר אותי.
אז אני אומר "היי, שמעתי פעם שאם משתפים זה כואב יותר" ואז אני מזהה את החיוך המלאכי שלה אף על פי שהיא מנסה להסתיר אותו כאילו בגופה. והפעם, לא דמיינתי-היא צחקה.
לפעמים אני תוהה, אם היא מתרגזת כשבמצבים כאלו אני מנסה להצחיק
אבל זה רק בשל העובדה שאני פשוט לא יודע לגשת כמו שצריך לעניין.
טוב, במילים אחרות אני פשוט מפחד, כן, והאמת שאני אפילו מרגיש גברי יותר להגיד את זה "אני מפחד" כן, כן "אני מפחד"
איפה זה הגג הכי גבוה כי בא לי פשוט לצרוח את זה "אני מפחד!" [כנראה שלא כדאי להגיע למצב שרגשות מתפרצים ממך כשאתה יושב לשתות תה ב"קפה-קפה" בקניון כי יכול להיות שאחת המלצריות תשים לפתע יד על כתפך ותגיד לך בעדינות, באמת בעדינות, שנדמה לה שיש דברים שלא היית רוצה שאחרים ישמעו ויראו, דברים שבמקרה, ביצעת כרגע בפרהסיה].
אז איפה הייתי? כן הפחד -שששש-אוקיי, אוקיי, פפססס ...ה-פ-ח-ד.
כל בכי שלה, כל שתיקה, כל מבט, אני יודע שהם מסתירים מאחוריהם מליוני סודות שאני אמור לפצח, לבדי.
אבל מי אמר שאני בכלל מעוניין לדעת מהם?
אוקיי, אז אני יודע שאחרי שעשיתי עוד צעד היא מחכה שאני סוף סוף אשאל מה קרה לה.
אבל אני משתהה עוד שתי דקות, נו, אתם יודעים, תמיד יש איזשהי הרגשה שבשנייה
הבאה נמרוד הראל ידפוק על דלת ביתי ויפרט לי ב-ד-י-ו-ק מה עובר לאישה הזאת בראש.
אז חיכיתי כמה רגעים, אתם יודעים, בכל זאת, תל אביב וקשה למצוא חניה.
כשקלטתי שכנראה אפגוש אותו בפעם אחרת, כנראה הבריז מהעבודה הבן זונה, כי גם זה קורה,
פציתי את פי כדי לשאול אך היא הקדימה אותי ולרגע חשבתי שניצלתי, אבל אז היא הנחיתה מכה נוספת "חבק אותי".
נו, באמת.
לפי מה שהבנתי זה היה בלשון ציווי אז לא באמת היה מקום לדסקס על זה ביני לביני.
וכמובן, בשניה שלאחר מכן מצאתי עצמי עוטף אותה בזרועותיי, מחבק אותה חזק חזק,
וחולם על אורגיה פרועה איתה ועם בר רפאלי.
שניה לאחר מכן חזרתי שוב למציאות ופתאום חום מסויים מילא לי את הבטן,
הידיים וכל הגוף בעצם והיה לי חשוב להבהיר לה באמצעות החיבוק שהיא לא לבדה.
אחרי שקלטתי שזה תלוי אך ורק בי ושהכמיהה לדעת מה עובר לה בראש עוד שניה
הורגת אותי, אמרתי ברכות "מאמי, כשעמדנו בגשם כמעט לפני שנה והבטתי בעינייך תוך כדי
שאני מבטיח תמיד להיות פה בשבילך, התכוונתי גם לתקופות הרעות"
ואז, כמובן שהייתי חייב להרוס כי זה חזק ממני "וכשאני אומר תקופות רעות אני מתכוון
גם לתקופות בהן אני חרמן מת ואת עושה פשוט הכל כדי להשאיר אותי כזה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
happy face:]