כשאני בבית, תמיד מדכאת אותי המחשבה שעוד כמה ימים אני אהיה שוב בבסיס.

גם עכשיו, עם כל זה שאני יכולה לישון ולהיות במחשב כמה שבא לי, תמיד מהדהד לי בראש "עוד יומיים בשעה הזו אני כבר אהיה בבסיס".

ובחודשיים הקרובים אני הולכת לעשות 11-3 (ולכל המתחכמים - לא, זה לא 3 ימים בבסיס ו-11 בבית. אני ג'ובניקית, אבל עד גבול מסוים), זה הזמן של ההסמכה שלי לתפקיד. אחר כך כבר הולך להיות יותר טוב, 2-2, ולסגור כל שבת שניה ("חצאים"), (למרות שיש בעיה עם ההסמכה שלי, שתדרוש עוד סבל/השקעה/משהו כזה).

בסך הכל לא רע לי בבסיס החדש, אפילו מצוין. אולי זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, בעצם. הרי מה יש לי? בסיס במרחק של כ-40 דקות מהבית (באוטובוסים. אני מניחה שברכב זה פחות מחצי שעה), הבסיס עצמו טוב מכל הבחינות, כל האנשים שיצא לי להכיר היו נחמדים וכאלה שאני אשמח לשהות במחיצתם. העבודה עצמה? אני אפילו עוד לא ממש יודעת מה תכלס העבודה, אבל אני יודעת שזו עבודה שהיא מצד אחד חשובה ודורשת אחריות, ומצד שני לא לחוצה ומטורפת כמו בטייסות. נשמע כמו הדבר האידיאלי...

אז אולי סתם אני בקשיים של ההתחלה. הרי לכל דבר חדש צריך להתסגל. ואני זוכרת את הימים הראשונים בקורס, איזה דיכאון היה... ועם הזמן התרגלתי, והימים התחילו לרוץ. גם עכשיו זה הולך להיות ככה? איכשהו זה בכל זאת מפחיד אותי, למרות שהבסיס קרוב (בניגוד לעובדה, שזה שעתיים וחצי), ועושים 11-3 (ולא 19-2), והאוכל בחדר-האוכל ממש טעים (בניגוד לכאבי הבטן שתקפו את כולם בעובדה), ולא קמים ב-5:20, לא עושים 20,000 מסדרים, אין "הקשב המפקדת", אין מדי ב' (כלומר יש, אבל הם בקושי בשימוש), ואין ואין ואין.

אז למה אני לא מאושרת כמו שאני אמורה להיות?!?

אגב, היום הלכתי לתופרת, להצר את המדים. יהיה כיף להסתובב עם משהו שהוא לא שק.

יאללה,

שבת שלום.