והנה מגיע לו עוד פוסט...

ואין לי יותר מדי מה לחדש. הכל בערך כמו בפוסט הקודם (עדיין מצב הרוח הדכאוני )

כיף בשבת הזו, שאני בבית, אבל כל הזמן אני חושבת מה יהיה מחר - יום ראשון שחוזרים לבסיס, ומה יהיה בשבת הבאה. אני לא כל כך מצליחה להנות מהזמן שאני כבר בבית, מרוב מחשבות מדכאות.

השבועיים האחרונים בבסיס עברו בסדר. אבל עדיין איכשהו משהו לא בסדר, ואני לא מצליחה למצוא מה בדיוק. בכמעט חודשיים שהייתי בעובדה, שזו היתה תקופה קשה בתכל'ס - טירונות וקורס, תנאים של מעט שעות שינה, אוכל גרוע, מפקדים עם דיסטנס והמון דברים מעצבים - דווקא בתקופה הזו הרגשתי שאני הכי חזקה, ולא האמנתי שאני מתמודדת עם כל הדברים האלה. גיליתי בעצמי תכונות שלא ידעתי שקיימות, והייתי מאוד שמחה על כך שבעצם השלב ה"נורא" הזה הוא די בסדר. בכיתי רק פעמיים בחודשיים האלה - פעם אחת בערב השני של הטירונות (כי היה ממש קשה בהתחלה, גם כי הכל היה חדש ושונה, וגם כי כל הזמן חשבתי "רק עוד שבועיים אני אראה את המשפחה..."), והפעם השניה מתי שהודיעו לנו על שיבוץ ליחידות הקרקעיות (כי הרגשתי שבבת אחת כל מה שבניתי עליו וכל מה שחשבתי על התפקיד - התנפץ. אגב, זה די נכון). ואז, בסוף אוקטובר, עברתי לחצרים. חשבתי שכעת מסתיימת התקופה הזו, עם כל הקשיים האלה. מעכשיו בסיס קרוב לבית, יציאות נורמליות, עבודה רגילה והכל... אבל דווקא בחודש האחרון בכיתי הכי הרבה. איכשהו רע לי שם, אולי אפילו יותר מבעובדה. אני מתגעגעת לקורס אפילו רק מבחינה הזו ששם נמצאים בחברה שקצת מזכירה בית ספר, ופה זה כל כך שונה. אני לא חושבת שאני מתחברת לאף אחד, ואני ממש לא מוצאת חברים כמו שתי החברות הטובות שמצאתי בקורס.

אני כל כך מקווה שזה ישתנה, אני לא חושבת שזה הגיוני להמשיך ככה.

השבועיים האלה בבסיס היו די שגרתיים. בסך הכל רוב הזמן למדתי, או הייתי במשמרת, או שניהם ביחד. היו גם קטעים נחמדים, אפילו צחקתי כמה פעמים (אבל לא הרבה). היו לילות שהייתי צריכה לעשות משמרת בחמ"ל של הגנה קרקעית, שזה היה קצת מדכא בגלל שזה משעמם מאוד (פשוט להיות תצפיתנית), ובכלל זה מבאס לקום באמצע הלילה. אבל בזכות (או בגלל) הקטעים המשעממים האלה, התחלתי לקרוא ספר (דבר שלא עשיתי על דעת עצמי בערך 10 שנים...), כי כנראה זו הדרך הכמעט יחידה שיש להעביר את הזמן שם. חוץ מזה, עשיתי תורנות מטבח במשך יומיים. החלפתי מישהי, והיא אמורה להחזיר לי את זה. אני לא יודעת איך זה הולך בצבא, אם כשמישהו אומר לי שהוא יחזיר אז הוא באמת מתכוון או שסתם מורחים אותי. אני מקווה שזה באמת. תורנות מטבח זה דבר מעצבן, אבל כבר בעובדה מצאתי דרכים להתמודד עם זה, ואיכשהו לקחת את זה בקלות וחשבתי "עם כמה שיהיה גרוע, זה סך הכל יום/יומיים". אני חושבת שימי העבודה שהיו בתיכון עזרו אולי, מהבחינה הזו שלמדתי שיש עבודות מעצבות שצריך לעשות, ולא לקחת קשה ולהתבכיין עליהן. האמת שמאוד מעצבנים אותי האלה שמקטרים כל התורנות, מה יש להם? זה קצר, זה נגמר בשלב מסוים.

והיתה גם שבת אחת שסגרתי, הראשונה שלי בבסיס הזה. והאמת שזה אחד הדברים היותר מיותרים ומשעממים שיצא לי להתקל בהם, כי בין שעה 14:00 ביום שישי לשעה 19:00 ביום שבת אני משוחררת מהמשמרת, ובעצם אני סתם נמצאת בבסיס, ליופי. אז בסדר, אפשר לישון הרבה בסופ"ש (לא שחסרות לי שעות שינה, מאז שעברתי לבסיס אני ישנה בדרך כלל בצורה הרבה יותר נורמלית), אבל מהרגע שמתעוררים נהיה מאוד משעמם. ההורים שלי באו לבקר בצהריים, ואחריהם גם שתי חברות שלי (וזה היתרון הענק שבבסיס קרוב! והאמת שבנסיעה באוטובוסים הוא לא כל כך קרוב, מדדתי ביום חמישי האחרון - לקח שעה! ובנסיעה ברכב זה 20-25 דקות). זה היה נחמד, העביר קצת את השעות המתות האלה של שבת.

וביום ראשון האחרון הייתי בסיפוח בבסיס לוד. זה היה כדי ללמוד על התובלות שם... לא משנה. היה נחמד חוץ משהתעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני קופאת מקור, ואז לבשתי מעיל וחזרתי לישון  רוב הזמן חשבתי על האפטר שאני יוצאת אליו למחרת, ורק ספרתי את השעות. בשני בבוקר יצאתי לאפטר, לצערי נרדמתי ברכבת בדיוק לפני התחנה שאני יורדת בה, והתעוררתי בדיוק כשהדלתות נסגרו אחרי העצירה בתחנה. אז נסעתי עוד תחנה ומשם לקחתי אוטובוס. אבל קצת עיצבן אותי שכל הסיפור הזה ביזבז לי שעה מהאפטר הזה.

ומה הלאה? שבוע הבא יש לי שבוע שמירות, כנראה ש.ג., שזה נשמע לי בסדר. גם מבחינת שעות זה לא אמור להיות גרוע מאוד, רק חבל ששוב אני אצטרך להיות עם נשק (אבל אולי הפעם יהיה מקוצר).

ביום שבת לפני שבועיים עיינתי בספר המחזור הנחמד שלנו. לא הרבה, אבל בין היתר קראתי את דבר המחנכת לכיתה, וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים, באמת, כמעט בכיתי. איכשהו זה הזכיר לי את התקופה הזו, ואת זה שהכל הסתיים ועכשיו הכל כל-כך שונה... האמת שקשה לי מאוד להתמודד עם נוסטלגיה, ואני לא מצליחה להתנתק מדברים. אז למחרת בערב התקשרתי אליה, למחנכת לשעבר. זה לא כל כך מוזר כמו שזה נשמע, כי כבר דיברתי איתה פעמיים-שלוש מאז סיום התיכון. אבל הפעם זה היה קצת מוזר, כי התקשרתי ואמרתי לה "טוב, תקשיבי. אני מתקשרת אליך בגלל שאתמול בערב קראתי את מה שכתבת בספר המחזור ו...", בטח זה נשמע קצת מטומטם מהצד  אבל מה לעשות, באמת ככה הרגשתי. ובאמת אני מאוד אוהבת אותה. היא הזמינה אותי ואת חברותיי לקפוץ אליה ביום חמישי שאני יוצאת, ואני כמובן ממש שמחתי. ובאמת ביום חמישי האחרון, ב-21:00 ערב, נסענו אליה. ואין לי יותר מדי מה לפרט, אבל כל כך שמחתי לראות אותה! וזה היה כל כך מרגש, אבל גם מוזר, לשבת ולדבר איתה ממש כמו שהיינו עושים לפני שנה, אבל הפעם זה כל כך שונה כי המצב ממש לא כמו כשהיינו בי"ב. היינו שם עד 1:00 כמעט, ואז הלכנו (אני מבחינתי הייתי רוצה להשאר, אבל הן כבר חשבו שהגיע הזמן). ממש קשה לי להתמודד עם דברים כאלה, כמו געגועים לבני אדם (ולא לאנשים כמו ההורים שלי נגיד, שאני לא רואה אותם מקסימום שבועיים), או געגועים לתקופה (והתקופה של י"ב, ושל התיכון בכלל, היתה כל כך נפלאה). העלינו שם הרבה זכרונות וחוויות, ועכשיו כל כך רע לי לחשוב שהתקופה הזו נגמרה... אני לא מצליחה להשלים עם המצב הנוכחי. וגם הפגישה איתה הזכירה לי עוד מורות שאהבתי (ולא שהיו כל כך הרבה כאלה, אבל היו כמה שכן וזה היה רציני), ואני לא יודעת אם יהיה נחמד להתקשר אליהן, אפילו רק כדי להגיד שלום ולשאול מה נשמע בבית הספר, או שזה ייראה סתם מוזר ולא קשור. אבל נראה לי שאני אשבר ואעשה זאת, כי כמו שכבר אמרתי - הגעגועים האלה כל כך מציקים לי... 

הפוסט הזה נהיה מדכא מפסקה לפסקה, אני חוששת שכדאי שהוא יגמר. לא שזה יעזור במשהו...

ה ל ו ו א י   ש י ה י ה   ט ו ב