השבוע האחרון היה אחד הקשים. אולי אפילו הכי קשה מאז הגיוס.

הגעתי ביום ראשון לבסיס ולא הפסקתי לבכות. זה היה נורא. הרגשתי הכי רע בעולם... זו מן תחושה כזו שפשוט רע על הנשמה, ולא מצליחים לראות את האור. בכיתי להורים שלי בטלפון, אבל רק להם. לשאר העולם העמדתי פנים שהכל בסדר. בנוסף, התחיל לכאוב לי הגרון ועד עכשיו אני משתעלת המון.

כל הזמן חשבתי שכל ה"בעיות" שהיו לי עד עכשיו בצבא (למשל קושי בלימודים, מחלות, כאבים) הן כלום לעומת הסבל שיש לי עכשיו. התפללתי שה"כאב הנפשי" הזה יתחלף בכאבי ראש, כאבי בטן, פציעות אפילו...

באמצע השבוע עשיתי שמירות בש"ג, למשך 3 ימים. דווקא בזמן הזה, שבדרך כלל אמורים להתבאס מזה שעושים תורנות, מצב הרוח שלי השתפר. כנראה כי התנתקתי קצת מה"שגרה", שהיא הגורם לבעיות. אבל גם זה נגמר, וחזרתי לדכאון. בשישי בצהריים זה חזר, ושוב התקשרתי לבכות להורים שלי. בכל שיחה איתם התרחקתי והתבודדתי (וגם הבאתי איתי טישיו), כי ידעתי שאני הולכת לבכות, והרבה. אני חושבת שקצת הדאגתי אותם, אבל יותר הדאגתי את עצמי - כבר פחדתי שיתפתח איזה משהו מסוכן, כמו דיכאון אמיתי. במוצאי שבת ההורים שלי קפצו לש"ג, למרות שבהתחלה קצת התנגדתי לביקור הזה (כי פחדתי שאחרי דבר כזה הנפילה והחזרה יהיו קשות וכואבות מדי). ישבנו בערך שעה ודיברנו, אני לא יודעת עד כמה זה עזר, אבל לפחות זה לא הזיק, בניגוד למה שחשבתי.

בראשון בבוקר הפילו עליי תוכנית הסמכה חדשה - שרק מלראות אותה כמעט חזרתי לבכות. אני שמחה שרק כמעט. קודם כל, הרסו לי את הסופ"ש הקרוב, זה שאני חולמת עליו מאז אותו יום ראשון שהגעתי לבסיס בוכה - אני יוצאת בשישי כמו איזה קורסיסטית מסריחה, וחוזרת מקוצרת במוצ"ש. בעצם ה"יוצאת שבת" הזה הפך לאפטר, אולי אפטר ורבע. וחוץ מזה, התוכנית החדשה הרבה יותר לחוצה. דחוף להם להסמיך אותי מהר, תוך 3 שבועות. וזה אחר הדברים המטומטמים והלא אחראיים ביותר שנתקלתי בהם עכשיו - הרי אני כבר יותר מ-5 שבועות בבסיס הזה וכמעט לא עשיתי כלום עד כה, מה היתה הבעיה לתכנן את ההסמכה בצורה חכמה יותר, ולהתחיל אותה כשאני מגיעה, ככה שלא יהיה שום לחץ? בכל מקרה, התוכנית הזו לוותה בשיחה עם 2 המסמיכות שלי, שבה מן הסתם שוב בכיתי המון. כבר לא יכולתי להסביר למה אני בוכה. אבל איכשהו מהרגע הזה הגיע סוג של מהפך, והתחילה עלייה, שיפור במצב הרוח. בצהריים הלכתי לרופא בקשר לגרון הכואב שלי (וקיבלתי כדורים שכרגע בכלל לא נראה שהם עוזרים), ואז התחלתי ללמוד. לפי התוכנית אני אמורה ללמוד את כל החומר השבוע, כל יום (ראשון עד חמישי) ללמוד כמה פרקים ולהבחן עליהם באותו יום. ואיכשהו עמדתי במשימה הזו, לפחות ביומיים הראשונים (אבל עד עכשיו זה היה החלק הקל, כי נבחנתי על פרקים שכבר למדתי מקודם). האמת שאני מניחה שהאפטר של היום (יום שני) היה מה שהחזיק אותי, ונתן לי סוג של מוטיבציה (למרות שלהתנות את היציאות שלי במבחנים זה אחד הדברים המרושעים שאפשר לעשות, במיוחד לאדם במצב כזה). היום בצהריים עשיתי את המבחן השני, ויצאתי הביתה. איזה כיף זה לצאת הביתה, איכשהו בבת אחת מתרגלים שוב לבית. הבעיה שאחר כך לוקח כמה ימים להתרגל לבסיס...

בקיצור, מחר בבוקר אני חוזרת לבסיס, לעוד 4 ימים לא פשוטים שבהם אני צריכה לסיים את כל החומר. משבוע הבא אולי יהיה קצת יותר קל, אני כנראה אעבוד יותר על דברים מעשיים, כולל סימולציות (שממש לא התגעגעתי אליהן, הרי בקורס נכשלתי ב-2 מתוך 3 סימולציות...). אני מקווה שאני אחזור לבסיס ביום ראשון עם כוחות מחודשים, למרות השבת המאוד קצרה שמתוכננת לי. ואני הכי מקווה שבעוד 3 שבועות אני כבר אהיה מוסמכת, שזה אומר קודם כל שכל תהליך ההסמכה המלחיץ הזה יהיה מאחורי, וכמובן גם שהיציאות יהפכו להרבה יותר טובות.

איכשהו בשיחה איתן היתה לי הרגשה כזו של... חשבתי על כל האנשים שאומרים תמיד בסיום של משהו "בהתחלה לא האמנתי שזה אפשרי, אבל אתם האמנתם בי ועכשיו הצלחתי בזה". תהיתי - האם גם אני אזכה להודות להן ולהגיד את זה?

אני כל כך מחכה לרגע הזה...

אני חייבת ללכת לישון. בשני הלילות האחרונים ישנתי פחות מ-6 שעות, ועוד לחשוב שאני צריכה ללמוד...

הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שהפוסט הבא יהיה שמח, וילווה בסמיילים כמו  וכו'.

לילה טוב.