אני חושבת שהפוסט הזה הולך להיות יותר אופטימי מהקודמים, כמו שקיוויתי.

אפשר לומר שהכל השתפר השבוע.

חזרתי לבסיס מהאפטר ביום שלישי בבוקר, והמשכתי ללמוד. לשמחתי הרבה תקפו אותי במהלך היום: בחילה, אחר כך כאב ראש, ולקינוח כאב בטן. כל זה ביום אחד, בדיוק בשעות שאני אמורה ללמוד (שזה בעצם רוב היום). אבל איכשהו שמחתי, כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם - אני מעדיפה כל מיני סוגים של כאב פיזי מאשר לבכות כל היום. אז כל הזמן חשבתי שאם הכאבים האלה הם במקום משהו אחר, שהוא הרבה יותר קשה, אז טוב שזה ככה. כאב הראש ליווה אותי גם ביום רביעי וחמישי, בערך מהשניה שהתחלתי ללמוד. קשה לדעת מה גורם לכאב הראש הזה, אם זו הלמידה עצמה (שיושבים הרבה שעות עם הגב והראש מכופפים), אם זה משהו בתנאים שם, אולי זה בכלל הכדורים שקיבלתי לכאב הגרון (שלא עוזרים יותר מדי).

ביום חמישי אחר הצהריים עשיתי את המבחנים האחרונים, וסיימתי עם המטלות שלי לשבוע הזה. איזו הקלה. נשארתי בבסיס עוד לילה, שזה היה דבר מאוד מיותר שלא עזר בכלום (והמון אנשים היו בשוק מזה שאני יוצאת בשישי ולא בחמישי, ושאלו אותי אם זה עונש על משהו), אבל ככה הוחלט. בשישי בבוקר יצאתי הביתה, בשמחה רבה כמובן.

חזרתי הביתה, ומן הסתם לא עשיתי יותר מדי. ככה זה כשהחמשו"ש שתוכנן הופך לאפטר, אין יותר מדי זמן. בשישי בערב ישבתי עם החברות אצל אחת מהן, אבל היה פחות כיף מבדרך כלל.

אני אמורה לחזור לבסיס היום בערב, המשך של ה"עונש" הזה כנראה. זה גם הולך להיות מאוד מיותר, אבל אם כל השטויות האלה זה דבר זמני, לזמן של ההסמכה, אז אני מוכנה לסתום את הפה ולסבול. מהיום שבו אני אהיה מוסמכת הכל יהיה הרבה יותר טוב.

מחר ומחרתיים יש לנו כל מיני טיולים/סיורים בירושלים. קצת מזכיר לי את הסיור שהיה לכיתה שלי בתחילת י"ב, לפני יום כיפור. למרות ששום דבר לא משתווה לתקופה ההיא ולדברים הכיפיים שהיו אז...

לפני שנתיים בדיוק היה לי צו ראשון.

שנתיים זה זמן שעובר כל כך מהר... האמנם?!

הצבא האידיוטי הזה ממשיך לעשות מעצמו צחוק. יש כל כך הרבה שטויות, אבל אחד הדברים היותר מצחיקים קרו אתמול, כשחזרתי הביתה. על השולחן בחדרי חיכה לי מכתב מחיל האוויר, שבו הם שמחו לספר לי שאני בעלת נתונים לקצונה בחיל האוויר. כן כן, וזו לא בדיחה, הם רציניים!

ואני חייבת להסביר את זה. זה ידוע שיש בחיל האוויר מחסור בקצינים (אולי גם בכל צה"ל), ואפילו הגיעו למצב ששמים חוגרים בתפקידים של קצינים. אבל עד כדי כך המצב גרוע?!?

הם שולחים מכתב לחיילת עם פז"מ של 3 חודשים, חיילת שהיו לה בין הציונים הכי גרועים בקורס, חיילת שאפילו עוד לא מוסמכת בתפקיד שלה. על פי מה בדיוק הם החליטו שאני מתאימה להיות קצינה?! (למרות ש..אפשר לחשוב מה זה כבר קצינה ). אני מניחה שזה קשור לקב"א שלי, ולזה שבשיחת פתיחה עם המפקדת שלי, כשהיא שאלה אותי אם אני ארצה לצאת לקצונה, אמרתי שעכשיו זה נראה לי רחוק ולא קשור, אבל בסך הכל נראה לי שכן (ולא שאמרתי את זה כי באמת רציתי, אלא כי אמרו לי שכדאי לענות בחיוב על שאלות כאלה, שזה מראה על מוטיבציה).

אפשר להגיד שמאז שאמרתי "נראה לי שכן" על קצונה, זרמו הרבה מים בירקון, והרבה דמעות על הלחיים שלי. בשבועות האחרונים הגעתי למסקנה שזה אחד הדברים שאין סיכוי שאני אעשה, לפחות לא בזמן הקרוב. אני רואה רק חסרונות: קודם כל, צריך לעשות 20,000 מיונים, מבחנים וגיבושים (לא שקיים סיכוי שאני לא אעבור אותם, אבל למי יש כוח לשטויות האלה עכשיו?). חוץ מזה, קורס קצינים זה מן הסתם קורס, וזה אומר להכנס שוב לאווירה של קורס. אה כן, וגם להיות עם נשק. דבר נוסף הוא שצריך לחתום קבע ל-9 חודשים, שזה נראה לי המון זמן (פי 3 מהפז"מ הנוכחי שלי). והכי חשוב - התפקידים שאני יכולה לעשות בתור קצינה הם די מעפנים! אה כן, עוד דבר ששכחתי - אם אני הולכת על זה, אני נפרדת מכל התנאים הטובים שיש לי עכשיו (של בסיס קרוב לבית, ויציאות טובות ברגע שאהיה מוסמכת) ומסתכנת בהצבה בבסיס מרוחק בצפון.

בקיצור, אני לא רואה אף יתרון בכל העניין הזה. והמון המון המון חסרונות. אבל מה לעשות, הם כנראה ממש נואשים לקצינים (ובגלל זה הם מוכנים להתפשר על קצינים גרועים, כמו שיצא לי לראות במהלך שירותי).

אני חושבת שאם אפשר להגיד להם "פחחח, לכו לישון! תחזרו אליי עוד שנה, נראה כבר..." זה יהיה הכי טוב

לסיכום - הצבא מצחיק לפעמים.

קצת מתחיל לכאוב לי הראש מהמחשבה על כך שאני חוזרת היום לבסיס, לעוד שבועיים. אבל השבועיים האלה אמורים להיות יותר טובים מכל מה שהיה עד עכשיו, אז אולי לא אמור לכאוב לי הראש...?

נראה לי שאני צריכה לראות רופא, שוב.

שיהיה שבוע מוצלח!