בקושי יכולתי לעצור את הדמעות בעיניים כששמעתי, ביום שבת לפני שבוע, שצה"ל עומד להתחיל בפעולה קרקעית.

באותם רגעים כולנו ידענו שיש עכשיו אמהות ואבות שיש להם בן חייל עם כומתה חומה/שחורה/אפורה (ועוד כל מיני צבעים, שיהיה מיותר אם אני אתחיל לפרט) שכרגע הוא חי. אבל רק כרגע, זה זמני.

היה לי כל כך רע עם המחשבה שיש חיילים שעכשיו הם חיים, אבל בעוד כמה שעות, או ימים, אחרי שהם יכנסו לרצועה, הם לא ייצאו חיים. וכמובן - זה קרה.

זה הדבר הכי נורא בעולם, אני באמת לא מצליחה להבין את המשפחות שלהם. איך בכלל יש טעם לחיים אחרי דבר כזה?

בשבוע האחרון, כשהייתי בבסיס ודיברתי עם אמא (במטכ"לי, על חשבון הצבא ), היא אמרה לי (ויותר מפעם אחת) כמה שהיא שמחה שאני בת, ושחבל שהאחים הקטנים שלי לא. למרות שגם בנים קרביים בגיל שלי עדיין לא נכנסים לרצועה, כי הם מקסימום חצי שנה בצבא וזה לא מספיק כדי להכשיר לוחם...

היא צודקת. זה מרגיע לדעת שהבת/בן שלך נמצא בבסיס ולא בתוך שטח של האויב. איך אמהות אחרות ישנות בלילה בכלל, כשהן יודעות איפה הבנים שלהן נמצאים?

המצב הזה ממש קשה, ומדכא. אצלי בבסיס זה מורגש אבל לא מאוד, כי בחיל האוויר רק תוקפים ולא נהרגים. הייתי רוצה שזה ייגמר כבר, כי כמה אפשר? חיילים שנהרגים, אזרחים שלא יכולים לחיות בצורה נורמלית בגלל קסאמים וגראדים, והאמת שאפילו עצוב לי על אזרחים פלסטינים חפים מפשע שנהרגים. מצד שני - אם יצאנו למבצע הזה, צריך להשיג את המטרות, ואי אפשר לעצור באמצע. כנראה שצריך להמשיך בכל מחיר...?

לאחרונה המצב שלי בבסיס קצת השתפר, ככה זה נראה לי. איכשהו יש לי הרגשה שמהרגע שסיימתי את ההסמכה והתחלתי לעשות משמרות רגילות, היתה מן "קפיצה" בהרבה תחומים. אני כבר פחות סופרת את הימים והשעות עד היציאה הביתה, אני קצת יותר מתחברת עם אנשים (למרות שעדיין - אין לי פה חברות טובות כמו שהיו לי בקורס. וכנראה גם לא יהיו), ולפעמים אני אפילו נהנית מהמשמרות עצמן (שהן בסך הכל לא קשות מדי, ויש מה להנות בהן).

שבוע שעבר החיילת שעשתה לי את ההסמכה יצאה לחופשי, כלומר השתחררה. האמת ששמחתי בשבילה, למרות שלא הסתדרנו הכי טוב בעולם. אני גם קצת השתחררתי במובן מסוים.

מוזר, חברות שלי מתגייסות במרץ ובאפריל. רק עוד חודשיים הראשונה מביניהן תתגייס. איזה הבדל ענק... אני כבר אעבור 6 חודשים של שירות, שזה בעצם רבע מהפז"מ! האמת שאני די מחכה לגיוס שלהן, לא בגלל שעד עכשיו לא היתה לנו שפה משותפת, אבל בכל זאת - זה יהיה שינוי גדול, אני בטוחה.

יואהו! טירונות!!! למי יש כוח לזה?!?  היום התבאסתי כשהייתי צריכה לקום ב-7:30, כשבטירונות קמתי ב-4:50...

~צריך להתחיל לתכנן מתנות גיוס טובות~

אז מה? אני באפטר ואני סתם משתעממת בבית. זה קצת מסריח, לצאת מהצבא בשביל לא לעשות יותר מדי בבית. הכי "כיף" זה שעד שאחת השמנות סיימה את הפסיכומטרי החרשני שלה, וסוף סוף היה אפשר להתחיל לצאת בצורה יותר נורמלית - התחילה מלחמה, והפעם אני מהצד של העורף, כלומר שאי אפשר לנסוע לבאר שבע. למרות ש... מבחינתי אפשר, אבל הן לא רוצות. ואולי עדיף ככה, אני שונאת את האנשים של "לי זה לא יקרה".

גם אתם שמעתם על כך שכל 19 שנה התאריך העברי והלועזי חוזרים על עצמם? (ואני מניחה שניסחתי את זה הכי לא ברור בעולם. אז מי שהבין הבין...)

אז היום יצא לי להסתכל בלוח השנה, לוודא שוב שיום ההולדת שלי יוצא ביום שבת (וכרגע גם שבת שאני סוגרת. אני חייבת לזכור להחליף שבתות!), ומה גיליתי? שהתאריך העברי שלי (כ"ו בשבט) לא יוצא על התאריך הלועזי (21 בפברואר)!

אכן, רגעים קשים.

בקיצור, לא להאמין לכל השקרים האלה.

איזה חרא זה שיש כאלה שעושים יומיות ויוצאים חמשו"שים, ואחרים צריכים לעשות את העבודה שלהם בסופ"שים.

אהה, כן. אתמול היה שבת. אני זוכרת, ישנתי רוב היום.

אז מה יש לאחל ביום ראשון?

שיהיה שבוע מוצלח, שקט, בלי חיילים הרוגים! וגם לא פצועים.

ביי.