מסתבר שיכולים גם לקרות דברים טובים.

הכרתי מישהו מהבסיס.

הוא בא לתובלה יוצאת ביום חמישי שבוע שעבר. הוא לא ידע שהתובלה נדחתה בשעה, ורק כשהוא הגיע אליי הוא גילה את זה. הוא נשאר לחכות אצלנו במגדל, ואנחנו דיברנו קצת. לא משהו רציני, אבל התחלה של דבר כזה. המשכנו לדבר בטלפון - בהתחלה במטכ"לי כשהוא התקשר בענייני עבודה, אחר כך גם כבר עברנו לדבר בפלאפון. בשלישי בערב הוא התקשר, אמר שהוא בדיוק יוצא לריצה ושהוא יכול לבוא למגדל. היה ממש קר בחוץ. הוא הגיע, ישבנו אצלי בחדר (או משרד, אם אפשר לקרוא לזה ככה) משהו כמו שעתיים. הוא הזמין אותי לבוא לראות את תל אביב, דבר שלא ממש יצא לי לעשות ובמיוחד לא בלילה, עקב מקום מגוריי הלא כל כך אטרקטיבי. וכך היה...

בחמישי בערב עליתי על המטוס לטיסה של כ-20 דקות לתל אביב. זו היתה הפעם הראשונה שאני משתמשת בשירות שאני מספקת, ושמחתי שסוף סוף זה קורה. הטיסה עצמה היתה מפחידה, הזמן עבר לאט וממש חיכיתי לשניה שבה רגלי ידרכו על אדמת תל אביב. זה אכן קרה, בסביבות 19:00 בערב. יצאתי מהבסיס הזה (שחברה ממש טובה שלי מהקורס משרתת בו, אבל לצערי באותן שעות היא לא היתה שם) והוא חיכה ליד הש"ג. אחרי הליכה קצרה (נו טוב, לא ממש קצרה, אבל סבירה) ונסיעה באוטובוס, ירדנו אצלו. הלכנו אליו הביתה, הכל היה כל כך מוזר. ומביך. ישבנו, ראינו טלוויזיה, דיברנו.

בסביבות 23:00 נסענו לתל אביב. הוא תיכנן שנלך לכל מיני מקומות, אבל בסוף הסתפקנו בללכת למסעדה בנמל. איכשהו לא הייתי כל כך רעבה, וזה מצב שלא מאפיין אותי בדרך כלל. את ההמבורגר עם הבייקון (הפתיע אותי איך במסעדה בישראל, שהיא לא ב"טיב טעם", יש תפריט שכתוב בו "בייקון") לא הצלחתי לסיים, את הקוקטייל עם התותים כן (היה טעים, אבל מתוק בטירוף). אחר כך הלכנו להסתובב בטיילת. היה מגניב לראות את הים בלילה, את הגלים, למרות שהיו מקומות שבהם היה חשוך מדי ולא ראו את הים. בשלב מסוים התיישבנו באחת הספות של מסעדה שהיתה סגורה, ואפשר לומר שזה היה הרגע - התנשקנו. קשה לי להגיד כמה זמן זה היה, אבל בטוח שהרבה.

חזרנו אליו הביתה. התקלחנו והלכנו לישון, כי למחרת היינו צריכים לקום מהר (כי הרכבת האחרונה דרומה יוצאת מתל אביב ב-11:00). בסביבות 4:00 הלכנו לישון, ב-8:30 קמנו. הזמן בבוקר טס, ואפילו לא הספקנו להכין ארוחת בוקר נורמלית כמו שרצינו. נסענו ביחד באוטובוס לארלוזורוב, שהגיע אחרי 10:30 ולכן חששנו שאני אאחר את הרכבת. חברה שלי, שמנה, שחזרה מהקורס שהיא עושה בנתניה וגם לקחה את הרכבת הזו, התקשרה אליי כשהיינו בדרך. רק ב-10:55 ירדנו מהאוטובוס, והלכנו מהר לתחנת הרכבת. בכניסה לתחנת הרכבת, בבדיקה הבטחונית, שמעתי את הכריזה "הרכבת לבאר שבע תצא מרציף מספר שלוש...", דבר שקצת הלחיץ אותי אבל לשמחתי חיילת נחמדה נתנה לי לעקוף אותה. שנינו קנינו כרטיסים (זה בעצם לא "קנינו" כי אנחנו חיילים ואנחנו נוסעים בחינם), וראינו שהרכבת מתקרבת לרציף. הוא אמר שאני אספיק, אני הייתי קצת פחות בטוחה בזה. ירדנו לרציף, ראינו את שמנה שם. ניסינו להפרד כמה שיותר מהר. כשהוא ביקש נשיקה לפרידה מן הסתם לא יכולתי לסרב, ואז הדלתות של הרכבת נסגרו... למזלי שמנה פתחה אותן, ואני זינקתי מהר לרכבת.

וזהו. נסעתי הביתה. החלפנו SMSים קצת, אחרי שהגעתי הביתה. שנינו סיכמנו שהיה כיף מאוד, ושזה יקרה שוב.

הוא קצת יותר מזליסט ממני, והוא לא עושה שבתות. אני בבסיס חצי מהשבתות שיהיו ב20 חודשים הקרובים, אבל מן הסתם זה אומר שבחצי השני של השבתות אני יוצאת...

משום מה אין לי יותר מדי מה להוסיף בנושא. אני מקווה ש... יהיה בסדר.

האם הולכת להיות הפסקת אש?

אני כל כך מחכה שייגמר כל המצב הזה, בגלל כל כך הרבה סיבות...

והנה, השבוע נוספה עוד סיבה חדשה (זו מהפסקה הקודמת)

איזה כיף, אבא שלי קנה לפטופ שנועד בעקרון להיות של אמא שלי, אבל מכיוון שפתאום טכנאי הצליח לסדר את הרשת האלחוטית, ועכשיו יש אינטרנט בכל המחשבים, החלטתי להשתלט על המחשב הזה. זהו, בינתיים הוא אצלי בחדר. אני מניחה שבימים הקרובים אני לא אשתמש בו (כי בכל זאת, הפסקת האש, שאיתה יבואו גם היציאות הטובות, לא נראית עד כדי כך קרובה), אז היא מוזמנת לנצל את זה.

האמת שבחרתי שעה קצת מוזרה לכתוב בה את הפוסט...

אני אלך לישון עכשיו.

שיהיה המשך סופשבוע מגניב ומהנה, ושנשמע בשורות טובות בשבוע הקרוב!

יסמין.