רגע אחד אני יושבת בפאב עם שתי החברות הכי טובות. מעלים זכרונות מהתיכון, מספרים סיפורים מהצבא או מהקורסים, שותים איזה קוקטייל וצוחקים על הברמן שלא מצליח לקלוע קוביות קרח לתוך הכוס. בין לבין מנסים לתכנן איך הכי כדאי לחגוג את יום ההולדת ה-19 שלי, עם החברות? עם החבר? או אולי עם המשפחה? מנסים למצוא פתרון שיספק את כולם.

וכמה רגעים לאחר מכן אני עומדת בבית קברות, בחלקה שבה קוברים ילדים. זו הלוויה, של בת דודה שלי שנפטרה בגיל 6 אחרי מלחמה ארוכה בסרטן. הלוויה זה הדבר הכי נורא שיצא לי לראות, הכי מפחיד, הכי מזעזע. במיוחד כשזה של ילדים. במיוחד כשאני בן אדם שרואה בחדשות בזמן מבצע "עופרת יצוקה" הלוויות של חיילים - ובוכה.

איזה הבדל.

איזה שינוי ענק.

החיים יכולים להשתנות במהירות. ויותר גרוע - הם יכולים להגמר במהירות.

תסכימו איתי - אנחנו צריכים לשמוח על כל רגע בחיים. להבין איזו מתנה זו לחיות, ולא לקטר על שום דבר כי תמיד יש יותר גרוע.

זה קצת מוזר, לא?