קשה להאמין, אבל עברה בדיוק שנה מאז הפוסט הזה, שבו היה קצת בלתי נתפס לעכל את העובדה שאני בגירה, עם כל המשמעויות (המעטות). עם כל הכבוד לגיל 19, זה בסך הכל גיל די מעפן. תמיד כשמישהו אומר שהוא בן 19, אף אחד לא חושב על זה כעל גיל בפני עצמו אלא כעל מן שלב ביניים בין ה-"ווהו עכשיו אני יכול לקנות אלכוהול!" של 18, לבין ה-"איזה כיף החלפתי קידומת!" של 20. בקיצור, אני חושבת שהרבה אנשים יסכימו אותי שזה גיל לא משהו, אבל מה לעשות - צריך לשאת את ה"משא" הזה למשך שנה שלמה, שהתחילה היום!

קצת עצוב לראות מה שכתבתי בפוסט יום הולדת של שנה שעברה, דברים כמו "היום קמתי בבוקר בידיעה שזו הפעם האחרונה שיש לי יום-הולדת בבית-הספר"ו"אבל אחרי שכבר כמה שנים יש את הקטע הזה בבית-הספר, קצת עצוב שזו הפעם האחרונה ושזה לא יחזור יותר (ביחד עם עוד הרבה חוויות של בית-הספר, כמובן)" (איזה כיף זה לצטט את עצמי). כן, הרגע הזה הגיע, כמו הרבה רגעים שמגיעים במהלך השנה (חגים למשל), והפעם הם שונים כי הכל קורה במסגרת שונה ממה שהייתי רגילה (ואני צריכה רק לשמוח שאת יום ההולדת לא חגגתי בבסיס, בניגוד לרוב החגים שהיו מאז שהתגייסתי). האמת שגם יש לזה כמה יתרונות, כמו למשל שאת החבר הכרתי בבסיס והוא היה חלק חשוב מיום ההולדת ה-19 שלי, ונראה לי שהגיע הזמן, אחרי סוג של פתיחה, להתחיל לספר איך נחגג יום ההולדת הנוכחי.

אז.....

על יום ההולדת הזה חשבתי כבר כמה חודשים מראש, וטוב שכך - כי בהתחלה על פי התכנון הייתי אמורה לסגור שבת ביום ההולדת. אבל "גיליתי" את זה בזמן, ודאגתי להחליף שבתות (כלומר לסגור שתיים רצופות, כדי שהסדר יתהפך), במקרה בשבת השניה שסגרתי (זו שכביכול לא שלי וזו שהפכה את הסדר) הוא עשה שמירות, והאמת שמאז היתה עוד שבת (אם אני לא טועה, השבת שלפני שבוע) שגם בה הוא סגר בשמירות (אגב, הוא סתם חפשן שעושה שבתות רק אם יש לו תורנויות). אבל בניגוד לכל ה"תוכניות", של לצאת בשבת של יום ההולדת, או שהוא יבוא אליי/אני אליו/שקר כלשהו, לא היתה לי שום תוכנית לגבי איך לחגוג את הערב עצמו. אפשר לומד שדחינו את הקץ, כבר כמעט התפשרנו על סתם בילוי שישי רגיל, אבל במזל הוא הציל אותנו עם רעיון שכרגע אני יכולה לומר, למרות השרירים התפוסים, שהוא היה גאוני. הלכנו - הבנות, הוא ואני - לשחק באולינג!!! והיה כיף ברמות מטורפות! אז הכל התחיל בכך שהוא בא אליי בצהריים, והעברנו את הזמן עד הערב. יצאנו יחסית מוקדם (סביבות 20:00), הגענו לבאולינג, והתחילו לעלות בי זכרונות מהפעם האחרונה (והיחידה) שהייתי שם קודם - בכיתה ו'. שילמנו על שני משחקים, לקחנו נעליים וקיבלנו את מסלול מספר 4. התחלנו לשחק, היינו חמישה אנשים, אני הייתי השלישית (מבחינת סדר המשחק). בהתחלה דווקא הלך לי לא רע בכלל, כבר התחלתי לחשוב ש"יש לי את זה". אבל לאט לאט גיליתי שבעצם לא, וגם העובדה שהוא ביקש שישימו שירי יום הולדת (וגם שירים של מדונה) לא ממש עזרה לי להצליח. בשני המשחקים הראשונים הייתי מקום רביעי, די לא מכובד אפשר לומר. אבל המשחק עצמו היה ממש מהנה, וגם היה מצחיק לראות איך קורה מצב שאנשים סביבנו עושה סטרייקים על ימין ועל שמאל, ואצלנו יש חצי סטרייק פעם ב-78 שנה. אגב, אני הייתי אחראית על כמה מהם, מה שמוביל אותי לחלק היותר אופטימי: אחרי שני המשחקים, החלטנו ללכת על עוד משחק, ושמחנו מאוד לגלות שהמשחק השלישי הוא מאוד זול (מה שגרם לנו לתהות, האם מהמשחק החמישי בערך יתחילו לשלם לנו כדי שנמשיך לשחק?). ופה חלה התפנית - התחלתי להפיל את הפינים (ולמי שרוצה - בולבולים, או כל התחכמות "מצחיקה" שכזו) הרבה יותר פעמים, או שבעצם האחרים התעייפו ונהיו יותר גרועים. זה לא משנה, העיקר זה התוצאה... גבירותיי ורבותיי - מהפך! (ואמרתי את זה שם בקול של חיים יבין). אני ניצחתי במשחק השלישי, עם 72 נקודות אם זכור לי נכון. די מהר התחלתי להרגיש את הכאבים בברכיים (בגלל כל הפעמיים שנפלתי עליהן, ואפשר לומר שדי ניקיתי להם את הרצפה שם), מאוחר יותר (רק היום) התחלתי להרגיש גם כאבים בשרירים ברגליים ובידיים.

אחרי המשחק השלישי הלכנו משם. האמת שמצידי אולי היינו נשארים (אולי בדיוק כישרון הבאולינג שלי התחיל להתעורר...), אבל התחילו לצוץ אנשים שחיכו בתור שאחרים יסיימו, ואנחנו פינינו בכבוד את המקום שלנו. משם עברנו למסעדה, שאיכשהו דווקא שם היה קצת יותר בנאלי, אולי כי עשינו את זה יותר מדי בשנה, שנה וחצי האחרונות. אבל לפחות הסברנו לו כמה וכמה דברים שחשוב שהוא יידע, בתור החבר שלי (לאו דווקא עליי). שם גם ערכנו את טקס חלוקת המתנות, שהיה כיפי כמו תמיד, וקיבלתי כמה דברים נחמדים. אחרי זמן בלתי ידוע שישבנו שם, החלטנו שהגיע הזמן לפרוש בשיא. הגענו הביתה בסביבות 2:00, ונראה לי שנרדמתי די מהר...

למחרת קמתי מאוחר, סביבות 13:00. הוא כבר קם כמה שעות לפני, והספיק לוודא כמה דברים חשובים עם אבא שלי. אכלנו ארוחת צהריים יחסית מושקעת, ומאז לא עשינו הרבה. היתה לשנינו שיחה אחת, די חשובה, שבה ניסינו להבהיר אחד לשניה כמה וכמה דברים לגבי היחסים ביננו. משהו שכנראה היה צריך לעשות מתישהו, אני תוהה אם יום הולדת זה בדיוק הזמן הנכון... אבל ניחא, לא כזה קריטי.

אחר הצהריים הלכנו שנינו לאחת החברות, העברנו שם את הכמה שעות האחרונות שלו פה. לקראת 18:00 היא הקפיצה אותנו לאוטובוס, ואני נשארתי איתו לחכות עד שהאוטובוס יגיע למרות שכמעט התפוצצתי מפיפי (זה היה סיוט ).

עוד הבדל משנה שעברה, שעכשיו חשבתי עליו, הוא מן הסתם האנשים שמהם קיבלתי יחס (כלומר אמירת "מזל טוב" בדרך זו או אחרת). אם שנה שעברה אלה היו האנשים בבית הספר - מורים ותלמידים - השנה באופן טיפהל'ה מפתיע אף אחד מהאנשים האלה (פרט לחברות, שאותן אני לא מחשיבה כ"אנשים מבית הספר") לא שלח SMS מצ'וקמק של "מזלטוב". אבל בניגוד לשנה שעברה, השנה נוספו כמה אנשים חדשים, כמו החברות מהקורס (שלאחת מהן יש יום הולדת מחר, והשניה הפתיעה אותי לטובה, כי למרות הסניליות המטורפת שלה היא זכרה ב-22:00 בערב להתקשר), או פקחית נחמדה מהמגדל שלי ששלחה SMS. אה כן, חברה אחת מבית הספר שלחה SMS, אבל קיים בי חשד שזה בגלל שאחת השמנות הזכירו לה (לא שזה כל כך משנה). וכמובן ה-SMS המסורתי מדודה שלי, ששנה שעברה כל כך שמחתי שהפעם אין כל זכר ל"הצלחה בניגוד הנהיגה", והפעם זה לא קרה כי כל הסיפור הזה נראה לי כל כך רחוק, חלק מההווי שהיה באמצע שנת הלימודים של כיתה י"א (ביחד עם כל ההכנות למסע לפולין), וכמובן עוד פיסת נוסטלגיה, שקשה לי לחשוב על אותה תקופה בלי להתגעגע. קצת הפתיע אותי שהבנות מהמחלקה לא ממש השמיעו קול, בניגוד למה שהן עושות בדרך כלל (כלומר שולחות SMS על כל שטות). אבל יתכן שזה נדחה למחר, עקב העובדה שאני לא בבסיס... נחיה ונראה.

האם הגיע הזמן לסכם? האם יש צורך לסכם? האם יש מה לסכם או שאני סתם אחזור על עצמו ואוסיף משפט סיום מפגר? עושה רושם שהתשובה חיובית. אבל גם חוסר-הסיכום הזה לא ימנע ממני לסיים את הפוסט בקרוב מאוד, להיפרד מכל הקוראים הנאמנים, ולאחל משהו מפגר כמו "וניפגש ביום ההולדת 20!". סתם לא, זה כבר ממש גרוע. הרי הולכים להגיע עוד עשרות פוסטים עד פברואר 2010 (GOD, זה חצי שנה לשחרור! אההההההה לא, אסור לחשוב על זה!!!!!!).

לילה טוב,

שבוע נפלא,

הצלחה בכל,

בריאות ואושר,

וכרגע זה נראה כאילו אני כותבת ברכת יום הולדת (לעצמי?), מה שמעיד על כך שכנראה באמת הגיע הזמן לסיום,

אז... ביי ביי!

וכמיטב המסורת: