ובכלל בלי ששמתי לב, עברה שנה מאז פברואר 2008. ואני יודעת שגם הפוסט הקודם התחיל ככה, אבל הפעם אני מדברת על משהו אחר. לא על יום ההולדת, אלא על הצבא. כן, שוב.

בפברואר לפני שנה הייתי בכיתה י"ב, בשלב שבו כולם עושים מיונים וגיבושים לקראת הצבא, ורק אני התבאסתי ממנילה מסריחה והתפללתי שישלחו לי מיונים לתפקידי מבצעים ופיקוח. הייתי בטוחה שאחרי הזימון לתפקיד רכזת מתגייסים שממנו "הברזתי" (כי זה חרא תפקיד!) הצבא לא ישים עליי, ואני כבר אתגייס בגיוס כלל צה"לי ואקבל סתם תפקיד לא-משהו. אבל עדיין הייתי סוג של מורעלת. אבל אז, בסוף החודש, זה קרה. אני אפילו זוכרת את התאריך, מורעלת שכמותי - 27.2.2008. האמת שגם כתבתי פוסט על זה, מאוד שמח ואופטימי. אני לא אשכח את אותו בוקר, שלא הלכתי לבית הספר וגיליתי באינטרנט שאני מזומנת למיונים שכל כך רציתי. זה אושר כל כך גדול, מהרגעים האלה בחיים.

מאותו רגע ידעתי שהתפקיד בידיי. את המיונים את אעבור, את הקורס אני אעבור באבו-אבוע.

וזה אכן קרה.

והנה אני עכשיו בתפקיד שהייתי מורעלת עליו כל י"ב, ואפילו אפשר לומד שאני מרוצה. בעיקר מתנאי השירות הטובים, אבל גם מעוד כמה דברים כמו חלק מהאנשים שיצא לי להכיר. הבעיה היא החלק השני. יש אנשים שכאילו קיימים בצבא רק כדי למרר לי את החיים בשירות, רק כדי להזכיר לי כמה שהגוף הזה יכול להיות דיקטטורי, רק כדי להוכיח לי שאפילו רק לחשוב על קבע זה רעיון מטומטם ושאוג' 10 זה באמת אוג' 10 (כלומר שחרור).

יש לי חברה שהכרתי בקורס, שמאז שהגענו לבסיסים הסדירים שלנו, היא כל הזמן מתלוננת על היחס שהיא מקבלת מאנשים בכירים יותר (וזו בעיה, כי בתור טוראים כולם נחשבים בכירים יותר). היא תמיד התלוננה שרק מספר הארונות על הכתף הוא מה שקובע, ושהיחס מכולם כל כך מגעיל. קיוויתי שאצלי זה אחרת, ואכן אצלי זה שונה, אבל גם דומה. מסתבר שזה אותו צבא. גם אצלי יש אנשים שקובעים דברים עבורי, בלי שום סיבה, בניגוד לכל היגיון בריא, וזה רק כי להם יש כמה ארונות על הכתף, או יותר גרוע - פסים על הזרוע.

מעצבן.

אני שונאת אנשים שחושבים שבגלל שזה צבא מותר להם לעשות מה שבא להם והם יוכלו להעניש את מי שיסרב. הם גורמים לי לשנוא את הצבא, וזה מוקדם מדי בשבילי.

מחר אני נוסעת לאורטופד בחיפה (עוד הוכחה לכמה שהצבא הזה מסריח. למה יש תור רק בחיפה ולא בבאר שבע או בתל השומר?), בתקווה שהוא ימצא מה המקור לכאבי הגב שתוקפים אותי לאחר כל תורנות מטבח שאני עושה (ואני עושה. בעצם "טוחנת" זו המילה היותר מתאימה!). אם אחרי הסיפור הזה אני אקבל פטור, או הקלה, או לפחות שיכירו בזה שיש שם משהו, אני אהיה הכי מאושרת בעולם. לא בא לי לבזבז 8 שעות על נסיעות בשביל שיגידו לי שהכל בסדר.

ומה עוד?

את ה-27.2 השנה אני הולכת להעביר בבסיס, לסגור שבת.

לצערי אני עדיין עושה חצאים, דבר שלא הולך להשתנות עד שלא תגיע חיילת חדשה (ולצערי זה לא קשור לדרגות, למרות שיש הרבה אנשים שבטוחים שאחרי הסמל זה ישתנה, אבל אולי זה כי הם לא יודעים איך מחזיקים משמרת). וכנראה שלא תגיע חיילת חדשה, למרות שאמרו שכן.

אני כרגע לא כל כך נהנית מהיציאות המאוד טובות שאמורות להיות לי, כרגע כמעט כל שבוע נראה כמו שבוע רגיל עם אפטר. חצי מהם עם שבת.

בקרוב אני גם עושה שמירות, מילא שזה ייצא על פורים אבל זה גם ימנע ממני לבוא לגיוס של אחת מחברותיי הטובות, וזה כבר ממש חרא.