מי היה מאמין שהפוסט הזה יכתב אי פעם?

אני בכל מקרה לא הייתי מאמינה.

הכל התחיל בקיץ 2004. הייתי ילדה קטנה שהשתעממה בחופש הגדול שאחרי כיתה ח', וגיליתי את נפלאות האימיול. איזה כיף זה שפתאום אפשר להוריד שירים בחינם, ולא צריך לקנות דיסקים בכלל (למרות זאת, אני עדיין קונה דיסקים שחשוב לי שיהיו לי).

מדונה? מי זו מדונה? עד לפני שנה לא ממש ידעתי מי זו. כלומר, מובן שהכרתי אותה, מי לא מכיר אותה? אבל לא הרבה מעבר לשם שלה, ולעובדה שהיא זמרת מצליחה ביותר. יצא לה דיסק חדש לפני כמה חודשים, American Life, וראיתי כמה קליפים מתוכו ב-MTV. לא התאהבתי יש לציין.

אבל באותו חופש גדול איכשהו כן, בסופו של דבר, התאהבתי. באמת שקשה לי להצביע על נקודה מסוימת שממנה הכל התחיל, ואפילו אני לא ממש יכולה להגיד על דבר מסוים (הופעה, שיר, אלבום...) שהביאו לנקודת המפנה המטורפת הזו. אבל זהו, עובדה. זה קרה. נשביתי בקסמיה של המלכה, האחת והיחידה. פתאום הבנתי למה היא באמת מלכת הפופ. אז כן, את השירים הראשונים שלה ששמעתי הורדתי מהאימיול, אבל אני לא חושבת שזה מה שגרם לי להתאהב, אולי זה נתן פוש וקידם אותי לכל העניין.

ומאז אותו קיץ לפני 5 שנים הספיקו לזרום עוד הרבה מים בירקון, שלא ראה את מדונה כבר 11 שנים (שבסופו של דבר הצטברו ל-16 שנים!), הספקתי אני לגדול ולהתבגר, לצבור חוויות, וכו' וכו'. אבל מדונה נשארה איתי כל התקופה הזו. אי אפשר להגיד שנהייתי פנאטית של מדונה, מבחינתי זה לא קרה וגם זה לא יקרה. זה פשוט לא אני. אמנם יש אנשים שאולי כן חושבים ככה (בין היתר ההורים שלי), אבל כשייצא להם להכיר אנשים שהם באמת מעריצים פנאטיים (למשל אספנים מטורפים שאוספים כל גרעפס שמדונה עשתה במהלך הקריירה שלה, או אפילו אנשים ששילמו 1,500 ש"ח כדי לראות אתמול את מדונה מקרוב יותר) הם יבינו שאני באמת כלום לידם. אז אמנם לא הייתי מעריצה משוגעת אף פעם, אבל הייתי מעריצה. לא יודעת איך להגדיר את המצב מעבר לזה. תמיד אנשים בסביבתי (במשפחה, בבית הספר, ולאחר מכן בצבא) ידעו לקשר אותי לכל דבר שקשור למדונה. שמעת שיר של מדונה ברדיו ואתה רוצה לדעת איך קוראים לו? שאל את יסמין. שמעת שמועות לגבי הופעה של מדונה בישראל (והיו המון כאלה, רובן כוזבות, בחמש השנים הללו)? עדכן את יסמין (שלא תאמין לך גם ככה). ראית כתבה בעיתון על מדונה? ספר ליסמין, ועדיף גם שתגזור ותתן לה. כל זה קרה, אני מניחה, בגלל שרוב האנשים בגילי ובסביבתו הם לא מעריצים, ולכן ההערצה שלי היתה בולטת. כמובן שכולם מכירים את מדונה, והרוב גם אוהבים / מעריכים אותה במידה זו או אחרת, אבל אני הייתי כמה שלבים מעבר.

אז כמו שכבר אמרתי, לא האמנתי שהופעה בארץ זה אירוע שיכול להתקיים. מאוד רציתי, חלמתי על זה, וקינאתי בקהל בהופעות שראיתי ב-DVD. אבל השלמתי עם העובדה שאירוע כזה כנראה לא יתקיים, לא יודעת אם בגלל שזה באמת הגיוני (כלומר שזו מדינה קטנה, ולא שווה להשקיע פה) או שפשוט העדפתי להיות פסימית ולא לפתח ציפיות - מקסימום אני אופתע, העיקר שלא אתאכזב לשווא. וכך העברתי לי את חמש השנים האחרונות. פה ושם צצו שמועות, בהתחלה עוד הייתי נוטה להאמין להם ולהתלהב, אבל עם הזמן למדתי להתעלם, ולהגיד "עד שלא תגיע הודעה רשמית - אני לא מאמינה לכלום!". ככה הכי טוב. גם בחודשים האחרונים צצו שמועות כאלה, וכמובן שכמו תמיד לא האמנתי. אבל בניגוד לבדרך כלל, השמועות האלה "שרדו" יותר זמן. זה היה "באוויר" במשך כמה שבועות או חודשים, ואני חשבתי רק "טוב, נחיה ונראה". עד שיום אחד זה אכן קרה - הוכרז רשמית שמדונה תגיע להופעה בישראל! בסוף חודש מאי או תחילת יוני, אני כבר לא זוכרת (הזכרון שלי בוגד בי לאחרונה). משום מה לא רקדתי ברחבי הבסיס בשניה שהודיעו לי על כך (וזאת בניגוד למה שתמיד דמיינתי - חשבתי שברגע שיודיעו לי בשורה משמחת שכזו, אני אבכה ואצא בריקודים עד אור הבוקר).

מכירת הכרטיסים החלה לאחר מספר ימים, ב-3 ביוני. אני הכנתי לאבא שלי דף הוראות מפורט וחופר לגבי ההזמנה של הכרטיס - מאיפה ניתן להזמין, איזה סוג כרטיס, מה צריך לברר, מה המחיר צריך להיות. מן הסתם, הוא היה הרבה פחות מורעל על הכרטיס הזה מאשר שאני הייתי, ובסוף יצא שביום השני למכירת הכרטיסים אני בעצמי הזמנתי את הכרטיס. הלכתי לאסוף אותו מהקופות של "קסטל" אחרי כמה שבועות, ושמרתי עליו כאילו שיש לי איזשהו יהלום או אוצר בבית. חברה שלי מהבסיס, הפקמ"צית שאני עובדת איתה, גם הזמינה כרטיס. היא אמנם ציינה שהיא לא מעריצה של מדונה, והיא אפילו לא מכירה יותר מדי שירים שלה. אבל היא לא מוכנה להפסיד אירוע חד פעמי שכזה. זה נראה לי קצת מוזר בהתחלה, למה להוציא כ-500 ש"ח על זמרת שבקושי מכירים שירים שלה? אבל מה אכפת לי, יהיה לי אצל מי לישון אחרי ההופעה (היא גרה בתל אביב). מכיוון ששתינו קנינו כרטיס להופעה, ואנחנו עובדות במשמרות (כלומר לפחות אחת מאיתנו חייבת להיות במשמרת בכל רגע נתון), קצת דאגנו לגבי ההופעה, אבל המפקדת שלנו אמרה שלא תהיה בעיה עם זה. כמה ימים לפני ההופעה שאלתי אותה איזה פתרון היא מצאה לכל העניין, והיא אמרה שהיא תקח את המשמרת.

הימים הפכו לשבועות, השבועות הצטברו לחודשים, ובסופו של דבר עברו שלושה חודשים, והגענו לימים שלפני ההופעה. כן, שוב מסתבר שכל תאריך מגיע בסופו של דבר, עם כמה שהוא נראה רחוק ולא הגיוני (אז כן, אני אשתחרר ביום מן הימים). את השבת האחרונה, זו שלפני ההופעה, סגרתי בבסיס. בשבת אחר הצהריים פתאום זה הכה בי. ההופעה כל כך קרובה! מאז הפסקתי לתפקד כמו בן אדם נורמלי. הלב שלי פעם בקצב מהיר, כל הזמן. התחלתי להיות קצת סהרורית. באחד הימים רציתי להחזיר את המלח למקום אחרי הארוחה, ורק כשהגעתי לארון של המלח פתאום קלטתי שאני עם בקבוק 'נסטי' ביד ולא מלחייה. הימים היו קשים מאוד, במיוחד היום שלפני ההופעה. גם כי היתה לי משמרת מעצבנת, וגם כי היום הזה פשוט עבר לאט. עשיתי משמרת לילה בלילה שלפני ההופעה (לצערי הייתי חייבת), הלכתי לישון אחרי 00:00 בגלל שהיו טיסות, והעירו אותי ב-5:45 (קצינה-בלאי אחת טיפשה, שנזכרה ב-5:45 בבוקר לעשות את מה שהיא היתה צריכה לעשות ב-21:00 בערך יום קודם). אבל האמת היא שלהפתעתי, בזמן שישנתי, ישנתי ממש טוב. לא התעוררתי כל שניה, לא הרגשתי שום לחץ.

בבוקר קמתי (אולי אפילו אפשר לקרוא לזה "לפנות בוקר"), ירדתי מהמגדל לכיוון מרכז הבסיס, וחיכיתי שהמפקדת תבוא לקחת את המשמרת. פחדתי מאוד שהיא תאחר, ותעכב את ההגעה שלי לפארק הירקון. אבל לשמחתי זה לא קרה - היא הגיעה לקחת משמרת ב-8:25, ושעה לאחר מכן עליתי על האוטובוס שהוציא אותי מהבסיס לאחר שהייה מכובדת של 8 ימים בתוכו. הגעתי הביתה בסביבות 10:45, עדיין מוקדם, אבל נלחצתי כשראיתי בפורום מדונה שאנשים כתבו שהם מגיעים לפארק הירקון ב-9:00 או ב-12:00. אני וההיא ניסינו לחשוב באיזה שעה נצא, ועל פי זה לתכנן על איזה רכבת אני אעלה, לכיוון תל אביב. היתה ביננו אי הסכמה די רצינית - היא רצתה שנגיע לשם בסביבות 16:30-17:00 (כשעל הכרטיס צוין שהשערים יפתחו ב-17:30), ואני רציתי להיות שם יותר מוקדם. לא ידעתי להגדיר איזו שעה בדיוק, אבל מה שהיא רצתה לא היה מספיק לדעתי. היא ניסתה לשכנע אותי שאנחנו נשתעמם שם, נסבול, וייצא לנו החשק לראות את ההופעה בכלל. אני לא השתכנעתי. זו הופעה של מדונה, זה אירוע של פעם בחיים (או פעם ב-16 שנה?), ואני מוכנה לסבול הרבה כדי לתפוס מקום טוב. אחרי התלבטות קשה וארוכה עם עצמי, התקשרתי אליה ואמרתי לה שהפתרון היחיד שאני מוצאת הוא שכל אחת תלך לבד להופעה, בשעה שהיא רוצה, וניפגש אחר כך. היא התנגדה, המשיכה בנסיונות לשכנע אותי שעדיף לבוא מאוחר, ובסופו של דבר החליטה לוותר על ההופעה (!!!), כי מבחינתה עדיף לא ללכת לשם בכלל מאשר ללכת לבד. מסתבר שככה זה, לא כולם בראש שלי, ויש כאלה שיוותרו בקלות על הדבר הזה שאני לא הייתי מוותרת עליו לעולם. היא העבירה את הכרטיס למפקדת שלנו, שכבר היתה בהופעה בחו"ל לפני כמה שבועות, אבל שמחה ללכת שוב. היא ביקשה שאני אחכה לה וניסע ביחד, אבל מן הסתם סירבתי (כי הרי זו הסיבה לכל הבלגן). החלטתי שהיום אני לא מתפשרת על שום דבר, אני מגיעה כמה שיותר מוקדם (בתחום השעות ההגיוניות, כמובן. לא חשבתי להיות שם מ-8:00 בבוקר) וסובלת כל מה שצריך לסבול כדי להיות כמה שיותר קרובה לאהובתי. יצאתי מהבית ברכבת של 12:45, והגעת לתחנת האוניבסיטה, התחנה הקרובה לפארק הירקון, בסביבות 14:15. משם הלכתי ברגל לפארק הירקון (היה שילוט, אבל בכל מקרה זה אחד המקומות הבודדים בתל אביב שאני מכירה). בסביבות 14:30 הגעתי לשם והצטרפתי לאנשים שחיכו מחוץ לשער הראשון. פתאום קלטתי שיש לי עוד 3 שעות לחכות עד שייפתחו השערים, ואז עוד משהו כמו 3 שעות לחכות בפנים, ואני פה לבד בלי אף בן אדם שאני מכירה... האם זה היה חכם לבוא כל כך מוקדם?! רק אחרי כמה שעות הסתבר לי שכן, זו פחות או יותר השעה המדויקת והטובה ביותר שיכולתי להגיע לשם! וזאת משום שבשעה שאני הגעתי לא היו יותר מדי אנשים, ורק אחר כך התחילו להגיע כל ההמון. יצא שכאשר חיכינו בתור בשער הראשון, הייתי בערך 2 מטרים מהמאבטח שבודק את הכרטיסים. פתיחת השערים התעכבה בכ15-20 דקות, מה שמאוד עיצבן את כל האנשים שגם ככה מחכים שם כבר שעות. אבל בסופו של דבר, קרוב לשעה 18:00, השערים נפתחו, וכולם רצו פנימה. גם אני כמובן, דפקתי את הריצה של החיים שלי לכיוון שער מספר 10, השער שדרכו אני אמורה להכנס. לצערי שער 10 היה אחד השערים היותר רחוקים, והייתי צריכה לעשות סיבוב מטורף מסביב לכל המתחם, לעבור בדרך את שער 12 ו-11 ולקנא במי שנכנס משם, לעמוד בתור קצר באותו שער 10, ומשם לרוץ, שוב מרחק לא קטן (כי הרי עשיתי סיבוב ונכנסתי מהאיזור הכי רחוק מהבמה) כדי לתפוס מקום טוב. האמת שתפסתי מקום לא רע בגלל, אני מעריכה שכ-20 מטרים מהבמה (ורק אחר כך קלטתי כמה קרובה הייתי, וכמה מרחק עוד היה מאחורי). אז התחילו כל הדוחק והצפיפות, וכאב הגב שהתחיל עוד בתור ועבר לכמה דקות בגלל הריצה כנראה, החליט לחזור, ובגדול. בתור בן אדם עם עקמת ופטור מעמידה של יותר משעה, לא ידעתי איך אני אשרוד את כל השעות האלה. התחלתי לעמוד בסביבות 16:15, כשכולם התקדמו לכיוון הכניסה, וידעתי שיש לי עוד הרבה. המון. וכל זה בלי להחשיב את הזמן של ההופעה עצמה... לא פשוט בכלל. בזמן הזה בערך קיבלתי SMS מהמפקדת, שהחליטה לוותר ולמכור את הכרטיס. אבל זה לא שאם היא היתה נכנסת הייתי יכולה למצוא אותה. בשעה 19:30 התחיל מופע החימום, שהיה די משעמם לדעתי (איזשהו DJ שאני לא זוכרת את שמו), זה היה קצת כמו לשמוע גלגל"צ. הסבל הזה נמשך כשעה. אבל כשהוא נגמר חשבתי לעצמו שזהו, עכשיו מתחילה ההופעה. אבל מסתבר שטעיתי. עוד 45 דקות עמדו בפניי. הכאבים בגב וברגליים התחילו להציק, וחשבתי לעצמי כל הזמן "רק שההופעה תתחיל, ואז אם יהיה לי קשה באמצע אני יכולה ללכת אחורה ושם לשבת. רק שיתחיל, שאני אראה את מדונה מקרוב, שהסבל שהיה עד עכשיו ישתלם". רק אחר כך גיליתי שגם מאחורה לא היה מקום שאפשר לשבת בו בסבבה, ופשוט על הפארק היה מלא. קרוב ל-21:15 החלטתי שאני אשב לכמה דקות על הרצפה. כבר כולנו היינו בהרגשה של "הנה, זה תכף מתחיל", אבל זה לא התחיל. אז התיישבתי, הבחורה שעמדה לידה אמרה משהו כמו "נו מה, גם את התייאשת?", וביקשתי ממנה שתסמן לי שכההופעה מתחילה (כאילו שיהיה אפשר לפספס). ואז פתאום האורות נכבו, והקהל צרח בטירוף. זהו. רגע השיא של חמש השנים האחרונות הגיע.

לצערי, כל הזמן עד ההופעה שכחתי את עובדת היותי אדם נמוך קומה, ושה-1.58 מטר שלי לא ממש מספיקים, במיוחד לא כשעומדים לפניי גברים רבים. לצערי, ואולי אפילו עדיף לנסח את זה לצערי, מעט מאוד פעמים יצא שראיתי את מדונה "במו עיני". רוב ההופעה ראיתי אותה במסך הענק שהיה בצד, או שלא ראיתי בכלל. אבל מהר מאוד השלמתי עם זה, חשבתי "נסתדר עם מה שיש" ו"יותר חשוב לשמוע מאשר לראות". בכל מקרה, ברגע שבו ראיתי לראשונה את מדונה, על המסך, נתתי חתיכת צרחה שלא מהעולם הזה. אני מניחה שזה מה שרוב הקהל עשה, אבל גם אני מניחה שאצל רוב הקהל הצרחה הזו לא הביעה ציפיה של 5 שנים. כשראיתי אותה פעם ראשונה בלייב (איכשהו הצלחתי למצוא חריץ בין כל הראשים שהיו לפני), קשה לי להגדיר מה בדיוק עבר עליי. לא צרחה, לא ממש דמעות. איזושהי התרגשות מוזרה כזו. כן, הנה היא. כמה עשרות מטרים ממני. היא, המלכה, אהובתי, פה עומדת על הבמה. ממש פה מולי. לא יאמן.

ההופעה נמשכה כשעתיים. השעתיים הכי מעולות שהיו לי בשנים האחרונות, ואולי אפילו ב-19 וחצי השנים האחרונות. כאבי הגב המטורפים הורגשו אך ורק בקטעים המשעממים (למשל שיר של הצוענים המוזרים האלה, או קטעי מעבר שהיו בזמן שהיא החליפה תלבושות). כל החום, הדביקות, הצפיפות, הריח של בית-שחי, לא הפריעו לאף אחד. רק צרחנו את המילים של השירים (בעיקר אני, כי היו הרבה אנשים סביבי שלא הכירו הרבה מאוד שירים) וקפצנו כמו מטורפים. אני לא חושבת שיש מילים שבאמת יכולות לתאר ולסכם את ההופעה הזו. הכל היה פשוט מטורף. כל הזמן שחיכיתי תהיתי לעצמי אם באמת כל הכאבים האלה שווים את זה שאני אראה אותה מקרוב, אבל בשניה שהתחילה ההופעה הבנתי שהתשובה היא כן.

ב-23:15 קרה דבר נורא - ההופעה הסתיימה. היא הסתיימה בצורה שבהתחלה ממש ביאסה אותי - פשוט נגמר השיר, מדונה ירדה מהבמה והיה כתוב GAME OVER על המסך, בלי שלום ובלי להתראות - אבל רק אחרי שסיימתי להעלב מזה, ושהבנתי שזה חלק מההופעה וככה זה בכל ההופעות, הבנתי שזה כנראה סוג של ניסיון לסיים את ההופעה בצורה כי עוצמתית שאפשר, פשוט לרדת מהבמה ולהשאיר את הקהל פעור פה.

דבר נוסף שקרה עם סיום ההפתעה, הוא שקלטתי שהשיר Bordreline, שאותו ראיתי שהיא מבצעת בסיבוב ההופעות, לא בוצע. הייתי קצת בשוק מזה, במיוחד לאחר שכל ההופעה חיכיתי בעיקר לשיר הזה (וגם לעוד כמה, שכן היו). אני עדיין לא ממש יודעת לאן הוא נעלם, אולי אני מתבלבלת עם הסבב שהיה ב-2008, או שבפשוט היא משנה קצת את רשימת השירים מהופעה להופעה.

מה שהכי רציתי לעשות בסיום ההופעה היה פשוט לשבת. לשבת ולא לקום לעולם. אבל הייתי גם מאוד צמאה (היה אסור להכניס לשם בקבוקי מים, וכדי ללכת לקנות אחד הייתי צריכה לוותר על המקום הטוב שתפסתי. קיבלנו מידי פעם כוסות מים מהשומרים שהיו ליד הבמה, אבל זה לא הספיק), אז ניסיתי לסרוק את השטח ולראות איפה דוכני המזון שהבטיחו, ולא ממש מצאתי. אז החלטתי קודם כל להתיישב לכמה דקות, ואז להמשיך. תוך כדי עברתי שני נסיונות כושלים של מציאת טרמפ הביתה, והחלטתי שאין לי ברירה מלבד הרכבת. אחרי כמה דקות קמתי, קניתי קולה שהחליטה להשפריץ עליי, והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. בדרך היו הרבה דוכנים שמכרו חולצות, וליד כל דוכן נעצרתי, הסתכלתי, וברוב הפעמים גם קניתי. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם 3 חולצות ו-60 ש"ח פחות, אבל אושר גדול. עכשיו יש לי הרבה חולצות של מדונה (יש עוד 3 שקניתי ב-Lee Cooper). החזרה הביתה היתה קצת מעצבנת - גם הייתי צריכה להדחף לאוטובוס, גם כשהגעתי לתחנת הרכבת המוכרת בקופה אמרה לי שהרכבת האחרונה לכיוון שאני צריכה יוצאת עוד כמה דקות ושכדאי לי לרוץ, וגם יצא שבסופו של דבר חיכיתי רבע שעה ברכבת עד שהיא יצאה, כשהייתי יכולה באותו זמן לקנות שתייה מאחת המכונות שהיו לי מול העיניים (הקולה מהפארק כבר נגמרה מזמן). רק ב-1:00 הרכבת יצאה, והגעתי הביתה בסביבות 2:30.

איך אפשר לסכם אירוע כזה?

ללא ספק זו חוויה של פעם בחיים כמו שרבים אמרו. וגם אם תהיה עוד הופעה בארץ, הרי שאין כמו הפעם הראשונה.

אני שמחה ומאושרת שיצא לי לנכוח באירוע הזה, לדעתי היה שווה כל אחד מ-465 השקלים (שההורים שלי שילמו), כל דקה של עמידה, כל כאב בכל מקום בגוף (שעד עכשיו לא עובר לגמרי).

אני תוהה עכשיו - לאן יש לי לשאוף? מה יהיה החלום הבא? אני אצטרך למצוא משהו חדש. לא שאני עושה V על מדונה חס וחלילה, אבל כן, זכיתי לראות הופעה שלה. זה אכן קרה.