היה סופ"ש אחד המשעממים, הרגילים, הלא מיוחדים. אמנם תמיד כיף להיות בבית, לא משנה מתי, למה, איך וכו', אבל מבאס לחשוב ששבת "התבזבזה" כשתמיד גם סוגרים את השבת הבאה.

לאחר מכן נסעתי לבקר חברה טובה שלי, שהם יושבים עכשיו שבעה על סבא שלה. הרגשתי קצת לא נעים כי לא ידעתי בדיוק מה צריך/כדאי להגיד במצב כזה, בכל זאת זו פעם ראשונה שאני "מתמודדת" עם אירוע כזה לבד (כלומר לא עם המשפחה שלי). אבל דווקא לא היה נורא כל כך, האנשים שם פשוט ישבו ודיברו אחד עם השני, לא היתה אווירה של איזשהו משהו נורא.

משם המשכתי לביתי, שבתכלס חוץ מה-24 שעות בבית שגנבתי בשבת, לא הייתי בבית 10 ימים! מיום שני בחול המועד, עד יום חמישי שלשום. השמירות האלה פשוט הורסות כל אפטר פוטנציאלי. אה, וגם את שעות השינה (הרי שומרים בלילה, וישנים ביום). אבל דווקא השבוע השמירות היו ממש כיפיות, אפשר לומר שהכי טוב שהיה עד עכשיו. אפילו השעות של השמירה עצמה עברו לי מהר, והזמן מסביב בכלל טס, מה שהעביר את השבוע יחסית במהירות (תמיד זה ככה בשמירות, אבל הפעם זה היה אפילו עוד יותר).

מחר לצערי יום ראשון, היום הנורא. אני חוזרת לבסיס, אבל התכנון הוא להתחיל בניצול ימי החופש, שזה אומר לקחת אפטר ביום שלישי, ולחתום חופש ברביעי. כלומר שאם אף בן אדן מרושע לא יהרוס לי, אז אני מחר מגיעה לבסיס, יוצאת בשלישי בצהריים לאפטר, וחוזרת לבסיס בחמישי בבוקר, וכמובן סוגרת שבת.

בשני בערב מתוכננת יציאה של המחלקה שלי למסעדה, משהו קטן לפני השינוי הגדול שהולך לבוא עלינו, הלוואי שלטובה (המפקדת של המחלקה משתחררת, לא מביאים לה מחליפה, וכל העבודה שלה נופלת על שתי החיילות שעד עכשיו היו תחתיה).