יצאתי עכשיו מהבסיס, אני יושבת במשרד של אמא שלי ומחכה שהיא תסיים ללמד, ואז נלך לאכול או משהו. בעקרון תיכננתי גם להיפגש עם עדן, אבל אני לא יודעת אם אני אספיק בכלל ואם יהיה טעם (אם הייתי יודעת בזמן...).

יצאתי עכשיו אחרי שבת שסגרתי, וזה יום חופש שאני חותמת עליו (עוד אחד מתוך ה-13 שנשארו לי בשלוש החודשים האחרונים של השנה), לא אפטר או "מתנה" מהסוג הזה, ועדיין יותר מדי אנשים חושבים שהם עושים לי טובה שהם "מרשים" לי לצאת. בכלל, בהתחלה לא הייתי אמורה לצאת בגלל כל מיני שטויות שיש בגף, בסוף מפקד הגף השתכנע ו"ויתר" לי (על מחר למשל, שגם רציתי לחתום, הוא לא ויתר לי), לפחות מישהו שם על זה שיש לחייל מסוים מיליארד ימי חופש שכמעט ואין לו מתי לקחת. באמת יופי. כל הקטע הזה ממש מעצבן אותי, כבר כתבתי על זה. אבל הזלזול של אנשים בדבר הזה, שזו אחת הזכויות הבסיסיות שיש לכל חייל - לקבל 15 ימי חופש בשנה אזרחית - כבר כל כך מעצבן. אז מקסימום היא לא תנצל את כל ימי החופש שיש לה, מה קרה? אז ישארו 3, 4, 5, 13 ימי שילכו לפח, מה זה משנה? ופאק, אני כל כך טוחנת שם בבסיס, אני נמצאת שם כל כך הרבה, ואני עושה גם כל כך הרבה ימי תורנות, למה מישהו חושב שעד שיש לי כמה ימים שמותר לי לקחת ולהיות קצת בבית, קצת להתנתק מהמקום הזה, אז אני לא אקח אותם?!

וחוץ מזה (גם באותו הקשר), בזמן האחרון יש יותר מדי אנשים שמעצבנים אותי, כי הם פשוט מתנהגים כמו זבל או תופסים מעצמם יותר מדי. או שהם מעיזים להיות מתנשאים ולחשוב שהם הכי חשובים בעולם, או שהם צבועים ושקרנים, או שהם תל-אביבים פלצנים (והם באים בכמויות שלא הייתי צריכה להתמודד איתן בעבר), או כאלה שבטוחים שהעולם מתנהל על-פי מצב הרוח שלהם באותו היום ואם הם קמו על רגל שמאל אז כל העולם אשם, או שהם נחמדים וחנפנים וחמודים כשהם צריכים משהו למרות שלפני שניה הם התנהגו כמו החרא הכי גדול בעולם, או שהם מהחארות האלה שרגע אחד אומרים לי / מבטיחים לי משהו ושניה אחר מתחרטים / טוענים שלא הבטיחו וכו'. ואני יודעת שיש אנשים כאלה, הרבה מאוד, וזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בהם. אבל עכשיו בתקופה האחרונה קרו לי כמה מקרים שממש הבליטו את כל העניין. באמת שאני צריכה להתחיל להיות מגעילה כלפי אנשים, כלומר להחזיר להם באותו מטבע. באמת, ובשיא הצניעות, שאני בן אדם מאוד רגיש, מתחשב, עדין. אני ממש לא מהאלה שמשקרים, צועקים, מחפשים לריב, מחפשים לפגוע, נוטרים טינה וכו'. אבל מסתבר שזה לאו דווקא הכי טוב כרגע. יש הרבה אנשים בסביבה שלי שכן מגיע להם יחס כזה, בדיוק כי זה היחס שהם נותנים לאחרים (ובין היתר לי).

זהו. הייתי חייבת לפרוק.

בתקווה רבה שאכן יהיה סוויץ' מסוים.

ועכשיו אני אעבור קצת לדבר על אופטימיות. בסופ"ש האחרון, למרות כל הדברים המעצבנים שתיארתי מקודם (שחלקם קרו בו), גם היו כמה דברים קצת יותר נחמדים ואופטימיים. אבל הדבר העיקרי שרציתי לכתוב עליו, אלה הן השיחות הארוכות שהיו לי עם מכונאי אחד שמשרת איתי (לא בדיוק "איתי", אבל באיזור שלי). אותו בן אדם איכשהו מצליח לשמור על שלווה ואופטימיות ברמות מטורפות, וכל זאת למרות המצב הלא ממש טוב שהוא נמצא בו, ואני אפרט: אותו חייל הולך להישפט במצ"ח על עבירה שהוא וחבר שלו עשו בבסיס (משהו יחסית רציני, לא קשור לנשק / אלימות). המשפט הזה בוודאות יביא אותם לישיבה בכלא, לא ברור של כמה זמן. חוץ מזה, אחרי אותו אירוע, הוא מספר, המפקדים שלו כל הזמן נטפלים אליו, מחפשים אותו בדברים הכי קטנים, ורק מחכים לטעות הכי קטנה שהוא יעשה כדי לדפוק אותו. מבקשים ממנו דברים לא הגיוניים, לא נותנים לו את הזכויות שמגיעות לו (הת"ש) ולא מתחשבים בו (למשל הוא סיפר שהשאירו אותו בבסיס מסוים ללילה בלי ליידע אותו מראש, ככה שהוא נתקע שם בלי שום דבר). ולמרות כל החרא הזה שהוא אוכל, והוא לא פז"מניק שיכול לראות את האור שבקצה המנהרה (הוא יותר צעיר ממני), הוא כל הזמן מצליח לשמור על אופטימיות! ולא רק זה, הוא עוד מעודד אותי ואומר לי שצריך להסתדר עם מה שיש, ושצריך לחשוב אופטימי. ואני לא מבינה מאיפה יש לו את הכוחות האלה. אני לא מדמיינת מה אני הייתי עושה במצב כמו שלו. אז אם לרגע מנסים להשוות, עם כמה שזה רע, המצב שלי די נחמד, ורק בגלל העובדה שאין לי "בעיות מיוחדות", כלומר שום דבר מעבר לדברים הרגילים. יש לי רק את השטויות הרגילים של היומיום, דברים רגילים שקל להתמודד איתם. אה כן, ואני גם משתחררת עוד 10 חודשים, ולו נשאר מעל שנתיים

בשבת אני הולכת למופע של אורי חזקיה שאמור להיות ממש קורע!

אז יש למה לצפות.

להתראות...