שבוע חופש מהצבא זה כמובן כיף ביותר, אבל זה לא נותן לי חופש מהמחשבות. גם על כל החרא שהולך בצבא וכמה שאני שונאת את המקום הזה (וכמה יהיה מדכא לחזור...), וגם מעבר לזה. יותר מדי זמן לחשוב זה כבר נהיה קצת מסוכן.

בסך הכל אפשר לסכם את הרגילה הזו כ"סתם כמה ימי חופש שלקחתי כי כבר סוף השנה", לא תיכננתי משהו מיוחד, אף אחד לא היה בבית סתם ככה באמצע השבוע, ובקיצור לא עשיתי יותר מדי (שזה בעצם לא רע כל כך, וזה גיוון מלהיות בבסיס).

אני יודעת שכבר חפרתי על זה הרבה, אבל ככל שהזמן עובר אני שונאת את המקום שלי (בבסיס) יותר ויותר. משום מה זה מתעצם עם הזמן, וקצת מפחיד אותי לחשוב מה יהיה נגיד עוד חצי שנה, עוד 8 חודשים? כמובן שבשלב מסוים אני כבר אראה את האור שבקצה המנהרה, ובשבועות האחרונים לא יהיה מאושר ממני. אבל עד אז? אני ממש מקווה שהמצב לא יחמיר. המשפט היחידי שמעודד אותי בעניין הזה - כל רגעי הסבל במהלך השירות הסדיר, יהפכו לרגע אחד ענק של אושר בעת השחרור. כלומר ככל שיהיה לי יותר חרא עכשיו, ככל שאני אסבול וככל שאני אספור את החודשים, השבועות, הימים, הדקות והשניות ככה אני אהיה יותר מאושרת ביום אחד מסוים שמגיע בסופו של דבר.

כמובן שהייתי מעדיפה להנות במשך כל השנתיים ולהתבאס בסוף על כך שזה נגמר, אבל זו לא בחירה שלי. אפשר להיות אופטימיים ולהסתכל על הצד החיובי של כל דבר, אבל אי אפשר לשקר לעצמך. אם באמת רע, אין דבר שיגרום לי לחשוב שטוב.