תקופה לא פשוטה עוברת עליי עכשיו. ולא, אני כבר כמה זמן בלא בקטע של להתלונן ולהראות לכולם כמה שרע לי ועצוב לי, אבל גם להכניס את עצמי לסרטים של "הכל מעולה" זה לא הקטע שלי. אני איפשהו באמצע, אני מקווה שיותר בכיוון האופטימי.

בשבועות האחרונים התגלו אצל אמא שלי תאים סרטניים. המצב עוד יחסית טוב, כי תפסו את זה מוקדם, ואפילו הטיפול לא יהיה נורא כל כך. ובכל זאת, קשה לחיות בשלווה עם זה. קשה להעביר שבוע או שבועיים בבסיס ורק להתעדכן בטלפון, במיוחד שהחל משבוע הבא היא מתחילה עם הטיפולים.

המפקדת שלי מודעת לזה, ובקרוב גם המש"קית ת"ש תדע, ועדיין אני מניחה שייצא לי "לבלות" הרבה ימים רצופים בבסיס ורק לדמיין מה קורה בבית. לא שאמור לקרות הרבה, לפי מה שאמא טוענת, אבל אני לא יודעת אם היא באמת לוקחת הכל כל כך בקלות, או שפשוט מנסה לא להקשות על המשפחה.

תמיד הפחיד אותי לחשוב על המוות וכל מה שקשור בזה. אני פשוט לא יכולה לדמיין דברים כאלה, זה עושה לי כל כך רע. בשנים האחרונות היו בי כל הזמן פחדים לגבי מוות של אח שלי ושל אמא שלי. אני לא יודעת למה דווקא הם נבחרו "לככב", אבל לפעמים פשוט היה נראה לי שהמצב טוב מדי מהבחינה הזו, ובטוח תגיע איזשהי תאונת דרכים או משהו כזה, שיחריב הכל.

ולמרות הכל, זה די בסדר. סיכויי ההחלמה גבוהים, וזה גם יהיה תהליך קצר יחסית. היא טוענת שהיא תמשיך בחיים כרגיל - עבודה, תחביבים וכו'. אני רק צריכה לקוות שזו לא אותה אובר-אופטימיות שאני בעצמי מנסה להימנע ממנה...

אני והחבר ביחד כבר מעל 11 חודשים. כולם מסביבי אומרים לי "נו, מה את מכינה לכבוד השנה?", רק חבל שאני לא יכולה להבטיח שבכלל נחגוג את השנה.

11 חודשים, ויש מצב ש-11 חודשים יותר מדי.

ואני החלטתי בימים האחרונים שאני מסיימת עם זה. הייתי בהתלבטות כבר לא מעט זמן, ועכשיו הגיעה ההחלטה. זהו - חותכים.

רק חבל שהוא לא משתף פעולה. אני כל השבוע בבסיס - והוא כל השבוע בבית. וכשאני אומרת לו "אנחנו צריכים לדבר", הוא מגיב בצורה מוזרה, אומר לי "אם את רוצה להיפרד אז ניפרד כידידים, אם לא אז אני אעשה מה שאני יכול", אבל כשהוא מבין את הכוונות שלי באמת הוא ישר חוזר בו. לא יהיה פשוט להיפרד, לא לי ועל אחת כמה וכמה לו לא. אבל באמת שאין שום ברירה.

היתה שבת מעפנה, אחת המשעממות אפשר לומר. ככה זה כשאני יוצאת שתי שבתות רצופות - באחת מהן החברות יהיו בבסיס, ולעומת זאת כשאני אסגור שתי שבתות תהיה שבת אחת שהן יצאו ואני אסגור. אז עכשיו אני בבית ולא מעניין יותר מדי, ברור שתמיד כיף להיות עם המשפחה, להיפגש עם דודים, לראות סרט עם אחי (הלכנו לראות את "אזרח שומר חוק", אחד הסרטים הבודדים שאני יוצאת ממנו ואומרת שהוא טוב!), אבל מצד שני עדיין אני אחזור מחר לבסיס עם הרגשה של בזבוז. לעומת זאת, בשבת הבאה החברות יוצאות ואני סוגרת, מה שנותן לי כמה רעיונות אבל צריך לבדוק הכל טוב-טוב מראש. חוץ מזה, נשארו לי עוד 2 ימי חופש לממש ב-2009, שאני אקח בשבוע הקרוב או בזה שאחריו (עוד שבועיים זה השבוע של מסדר הכנפיים, ויש בלאגן בבסיס כל השבוע, אז אני לא ממש בונה על השבוע הזה).

ו-Don't forget  -  אופטימיות