זה נשמע טיפשי, אני יודעת, בכלל לא צריך להתעסק בשטויות כאלה כרגע.

אבל בשבועות האחרונים פחדתי מאותו רגע. מהרגע שבו אני אכנס הביתה, אחרי כמה ימים של שהות בבסיס, ואראה את אמא שלי. עם קרחת.

איכשהו החלק הכי לא חשוב בכל המחלה הזו הפריע לי כל כך. אולי כי זה ההבדל הוויזואלי הכמעט יחיד שיש, אולי כי אותה קרחת היא סמל לסוג מסוים של מחלות, שחלקן הרבה יותר רעות ומזכירות לי "דברים מהעבר".

אבל זהו. הרגע הזה לא יגיע.

היום היא החליטה שנמאס לה מנשירה איטית של השיער, והיא רוצה להוריד הכל בבת אחת. לא צריך לדחות את הקץ, זה אמור להגיע בכל מקרה, ההבדל הוא אם זה יבוא בטוב או ברע, בהחלטה אמיצה או לאט-לאט עם שיערות שנשארות על הכרית.

עכשיו אפשר להתעסק בעיקר.