מנסים לשכנע אותי להשאר בשס"ן. מפעילים עליי לחצים.

אתמול כמעט נשברתי, וכבר עמדתי להחזיר תשובה חיובית.

מה, מה כל כך רע בלהשאר עוד חודש-חודשיים בצבא? אותו תפקיד רק בלי שבתות (מקוצרת פעם בשבועיים ומדי פעם שו"ש), אפטרים משופרים, בלי תורנויות, כסף. שאלתי הרבה חיילים מהבסיס מה דעתם, והרבה מאוד (בעיקר צעירים) אמרו "מה הבעיה? כולה חודשיים ואת עושה 8,000 ש"ח". נראה מאוד פשוט ונכון ממבט ראשון, אבל זו ראייה של חייל צעיר, כי אלה שענו לי ככה הם לא חיילים עייפים ושבוזים שכבר רואים את הסוף מול העיניים ועומדים מול החלטה קשה של האם לדחות בחודשיים את אותו סוף מיוחל, מבחינתם זה נראה כמו "חודשיים לפה, חודשיים לשם - מה ההבדל?". ויש הבדל! הבדל ענק!

אתמול התלבטתי בדילמה, והייתי צריכה לבחור בין שתי "גישות", שכל אחת תוביל אותי למסלול אחר:

האחת אומרת "הגיע הזמן להוציא ת'אף מהתחת" מה שנקרא, לא לחשוב רק על עצמי, לא לחשוב רק "איזה מנותקים, איך הם מעזים בכלל להציע לי להשאר, הם לא רואים כמה סבלתי גם ככה בשנתיים האחרונות?", אלא להבין שצריכים אותי פה, בלעדיי המחלקה לא תהיה מה שהיא היתה עד עכשיו, בלעדיי החיילת השניה תטחן בטירוף במשך מספר חודשים לא ידוע. ובכלל, להרוויח 4,000 ש"ח בחודש זה לא דבר שעושים בקלות באזרחות...

הגישה השניה אומרת "הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עצמי!", אחרי ששנתיים לא חשבתי על עצמי, הקרבתי מעצמי המון (אני לא מכירה יותר מדי חיילות ג'ובניקיות שעושות חצאים למשך כל השירות. כן, גם אחרי קבלת סמל), עשיתי מיליוני שבתות ומיליארדי לילות, השקעתי את הנשמה שלי, עבדתי מסביב לשעון (וזה לא סתם ביטוי. זה באמת מה שהיה), קיללתי המון רגעים, ירקתי כמויות אדירות של דם, ובקיצור - סבלתי. ואחרי כל זה? הערכה אנחנו בקושי מקבלים. אז כן, אולי מדי פעם באירועים מיוחדים (פרידות וכאלה) מישהו זורק מילה על כמה שהשקענו במחלקה ובלה בלה בלה, אבל ביומיום קל לראות כמה שאנחנו "חשובות, אבל לא מספיק", ולא באמת מעריכים אותנו. ההרגשה המגעילה הזו, ביחד עם כל האכזבות מהמפקדים במהלך השירות, ביחד עם העובדה שהמפקדת שלי עכשיו זו אחת שרגע אחד יכולה להתחנף בטירוף ושניה אחר כך לצעוק עליי ת'נשמה בגלל הדבר הכי קטן ועלוב, וביחד עם העובדה שאני באמת סופרת את הימים לשחרור (32!) ומקדשת את ה-30 באוגוסט כבר המון חודשים - כל אלה הביאו אותי לבחור ב"גישה" השניה. ולכן היום בבוקר אמרתי לאותה חיילת, שבמקרה יצא שהיא גם המפקדת שלי עכשיו, את המילה שלילי. כמובן שהיו המון התנצלויות, המון "חשבתי על זה הרבה", המון "רציתי להסכים אבל..." וחתיכת "אני אבוא לקראתך כמה שאפשר בחודש הקרוב", אבל אחרי כל אלה היה השלילי.

אני לא אשאר מבחירתי במקום שרע לי בו.

אתמול באמת היה יום קשה מהבחינה הזו. החלפתי דעה כל 10 דקות בערך, באמת. הייתי יכולה לדבר עם חברה בטלפון ולהגיד לה כמה שזה שווה ושעושים כסף וזה בכלל בלי שבתות, ושניה אחר כך היה צץ לי בראש הדבר הכי קטן שהזכיר לי שאני רוצה להשתחרר וישר חזרתי בי. התייעצתי עם הרבה חיילים, עם הקצינה שהיתה המפקדת שלי עד לא מזמן ומשתחררת מחר, עם המחליפה שלה, עם החברות, עם ההורים. רובם אמרו חיובי. אבל כשראיתי, בטבלת "בעד ונגד" שאמא שלי עשתה, "שמירת הקשר עם כל החבר'ה" מופיע כיתרון, במקום שב"נגד" יופיע "להשאר עם כל האנשים המעצבנים שממש נמאס לי מהם", הבנתי שאף אחד מבין כל האנשים שהתייעצתי איתם לא באמת מכיר לעומק את המצב שלי. אין חברים, אין כיף, אין (כמעט) צחוקים, לא הווי ולא נעליים. שירות מסריח שחייבים לשים לו סוף.

החודש הקרוב יהיה קשה, אני יודעת. אני יודעת שיעשו לי "דווקא", בצורה הכי ברורה ומפורשת. זה ברור לי, ואני מכירה את האנשים שאני עומדת מולם. יש אנשים מגעילים שחושבים רק על עצמם, והם רואים ב"שלילי" שלי הכרזת מלחמה (אגב, לא שאם הייתי נשארת אז היו נחמדים אליי, מנשקים לי את הרגליים ואומרים לי 'תודה' כל בוקר וערב). אני יודעת שאני אסבול בחודש הזה ואני אצטרך להקריב הרבה מעצמי, ויכול להיות אפילו שהחודש הזה יהווה את תמצית הסבל של כל השירות, כלומר הכל במרוכז. אבל אני יודעת שבעוד חודש וקצת, כשאני אגיע לבסיס על אזרחי כדי לעשות קלירנס, אני אדע שעשיתי את ההחלטה הנכונה, ושלא נתתי לאנשים אינטרסנטים להשפיע עליי ולעשות משהו שברור שאני לא רוצה לעשות. כי בעצם, מה השאלה פה בכלל?

יש מישהו שמכיר אותי וחשב שאני לא רוצה להתשחרר?!

שיהיה לי בהצלחה בחודש הקרוב, אני אהיה חזקה, וניפגש בעוד כחודש בפוסט השמח ביותר שנראה פה...