אני חייבת לפתוח בהצהרה חשובה: פסיכומטרי זה לא סוף העולם.
התחלתי את הקורס לפני כשבוע וחצי, ואני מוכרחה להגיד שעד כה שום דבר לא היה קשה מדי. אני מתכוונת, לא למדנו חומר ברמה מאוד גבוהה, שגרם לי להגיד "מה זה החרא הזה?! זה ממש קשה!" (כמובן שלפתור תרגיל בכיתה או בבית, אחרי שהמורה לימד אותו ויש לי כמה זמן שאני רק רוצה, שונה מאוד ממה שיילך במבחן עצמו. ידוע לי). אני מנסה לסגל לעצמי תכונות חדשות, שלא היו לי במהלך הלימודים בביה"ס, התכונה הראשית שבהן היא חרשנות (שזה בעצם כולל הרבה תכונות "קטנות" בפנים). בינתיים נראה לי שהכל בסדר, אני משתלטת על החומר ועל הש"ב הרבים והארוכים שיש אחרי כל שיעור. השיעור עצמם כיפיים בדר"כ, המורה ממש מקסים ויש לו חוש הומור פחות-או-יותר מהסוג שאני אוהבת, ואפילו בשיעור האחרון יצא לי קצת לשוחח ולהתחבר עם כאלה שלומדים איתי. אז הולך להיות בסדר. בשיחה עם המורה אמרתי לו שמכיוון שאני לא סגורה על מה אני רוצה ללמוד ("לא סגורה" = "לא יודעת בכלל, אפילו כיוון"), אני מציבה לעצמי להגיע לציון של 650 ומעלה. לדעתי אני גם יכולה לקבל הרבה יותר, נגלה בקרוב...
תמיד ידעתי שהיתרון היחיד בשירות הצבאי זה האפשרות לנסוע בחינם על מדים בתחבורה ציבורית. וכאן בא אבל גדול מאוד: כשהייתי חיילת, היה לי מעט מאוד זמן פנוי שבו הייתי יכולה לטייל לי ברחבי הארץ, ובדר"כ עד שכבר הייתי בבית זה היה סופ"ש - זמן נטול תחבורה ציבורית. עכשיו כשהשתחררתי, ואפשר לומר שיש לי את כל הזמן שבעולם (כי למרות הרף הגבוה שהצבתי לעצמי בפסיכומטרי, אני לא מאמינה בשיטת ה"רחמים העצמיים"/"הלא לצאת מהבית"/"ללמדו כל היום"/"להעמיד פנים עלפי חוץ שאתה לומד כל היום"), אני צריכה לשפוך ים של כסף (שאין לי, אני כבר חודש במינוס של 3.80 ש"ח. אבל המענק עומד להכנס בימים הקרובים) על נסיעות. רק בשבוע האחרון הוצאתי 154 ש"ח על נסיעות לאיזור המרכז (לא כולל הכסף על נסיעות לפסיכומטרי בבאר שבע).
סתם קטע משעשע שקרה לי עם עדן אתמול:
נפגשנו בתל אביב, ודי מהר החלטנו שזה לא ממש יום המזל שלנו.
זה התחיל מכך שנוכחנו לגלות שעזריאלי היה מפוצץ באנשים (עדיף לא להגיע לשם בזמנים כמו חול המועד),
המשיך בכך שקניתי אוכל והמוכרת שכחה לשים לי את הצ'יפס בשקית, וגיליתי את זה כשכבר היינו די רחוקים,
לאחר מכן הסתבכנו בדרכנו לים והארכנו אותה במקום כמו 5 שנים,
בסוף כשכבר הגענו לים, לקח לנו עשור להדליק את הנרגילה (ובסוף עדן טען שהיה נרגול מעפן!),
בהמשך הלכנו לסרט "זוהי סדום" (שהיה בינוני), מה שגרם לי לפספס את הרכבת האחרונה ועיכב את ההגעה שלי הביתה בשעה.
אבל בסוף דווקא קרה משהו טוב: כשחיכינו בארלוזורוב לאוטובוס שלי, עדן החליט שבא לו להוציא ארטיק מהמכונה שיש שם. הוא הכניס כסף, בחר את הארטיק הרצוי, הארטיק יצא ו... פתאום המכונה הוציאה עוד אחד! סתם ככה משום מקום, עוד ארטיק. אני אמנם מכירה סיפורים כאלה כל מכונות שתייה, אבל לי זה עוד לא קרה. אז קיבלנו ארטיק בחינם, ואפילו הנהג נתן לי לעלות איתו לאוטובוס. לפחות היה סוף טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.yasmin.
