אני רוצה בפוסט הזה לנסות כמה שאפשר "לסגור" את כל נושא לימוד הנהיגה, ככה שלא יהיה לי עוד מה להגיד על זה בפוסטים עתידיים. כמובן שזה לא במיוחד אפשרי, כי בטוח שבשניה שאני אפרסם את הפוסט הזה אני אזכר בעוד 80 דברים ששכחתי לכתוב. אבל תמיד אפשר לנסות...

זה התחיל לקראת סוף נובמבר 2006. אני התקרבתי לגיל 17 (ליתר דיוק - הייתי 3 חודשים מה-17) והחלטתי ביחד עם הורי שהנה, הגיע הזמן להתחיל ללמוד נהיגה! ללא ספק, רגע שלפחות מגיל 15 פינטזתי עליו לא מעט. התחלתי לעשות בירורים בשכבה. באותה תקופה לא הרבה למדו נהיגה (לא כמו שעכשיו בקיץ כולם לומדים), והחלטתי לקחת מספר פלאפון של ששון, מורה לנהיגה של מישהו מהכיתה שלי (קשה לכנות אותו "ידיד"), כי משום-מה סמכתי עליו. גם אבא שלי ליתר ביטחון דיבר עם אמא של אותו אחד בקשר למורה, והיא אמרה שחברים שלהם מאוד המליצו על המורה הזה. אז מה יכול להיות רע, בעצם? מסתבר שזה כן! אבל אני תכף אגיע לזה. אבא שלי דיבר עם הששון הזה, נשמע לו בן-אדם רציני ומורה מנוסה, הם דיברו לגבי כל הפרטים הטכניים ה"מרתקים", ואז קבעתי איתו שיעור. שיעור הנהיגה הראשון בחיי נקבע ל-7.12.2006, תאריך בלתי נשכח שיחקק לנצח בספרי ההיסטוריה. יום לפני, ב-6.12, היה לי צו ראשון, אז בכלל היה שבוע קצת "מיוחד". ביום חמישי, ה-7 בדצמבר 2006, אחרי הלימודים (באותו יום סיימתי ללמוד ב-14:15), עליתי ביחד עם חברה טובה שלי (שירי) לאוטובוס, ונסענו לבאר-שבע. הגענו לתחנה המרכזית בדיוק בזמן - 14:40, השעה שבה קבעתי עם ששון. שירי עזרה לי למצוא את האוקטביה שלו, וכשמצאנו היא נפרדה ממני (אולי גם איחלה בהצלחה) ואני נכנסתי לאוטו. אני לא זוכרת הרבה מאותו שיעור, אבל זכורים לי כמה דברים די דביליים, כמו למשל בתחילת השיעור שאלתי אותו אם להכנס למושב של הנהג (אלא מה? אני אלמד נהיגה מהמושב האחורי?), וגם זכור לי שלא בדיוק הבנתי את מטרתם של ההילוכים. בסופו של דבר יצאתי מרוצה מהשיעור הזה, המורה היה נראה לי אחד שיודע מה הוא עושה, ושמחתי על זה שסוף סוף עשיתי את הצעד הראשון לקראת הרישיון הנכסף.

במשך תקופה ארוכה לקחתי הרבה שיעורים, רובם כפולים, במטרה להגיע ל-28 שיעורים בדיוק בגיל 17 (או כמה שיותר קרוב). בשלב מסוים הבנתי שכנראה שיעור 28 לא יהיה האחרון שלי (נראה לי שזה קרה בשיעור 28, חחח). בכל מקרה, אותה תקופה התאפיינה בעומס כלשהו, מכיוון שבאותה תקופה הייתי צריכה פעם או פעמיים בשבוע להשאר בבית-הספר אחרי שעות הלימודים לשם "הכנות לפולין" (בתכלס - היה מיותר לחלוטין). אחר כך נכנסו גם התגבורים לקראת הבגרות במתמטיקה, ככה שיצא לי ברוב ימי השבוע לחזור הביתה רק ב-17:30.

בכל אופן, במשך תקופה של כ-5 חודשים למדתי נהיגה. אני חושבת שההתקדמות שלי היה די איטית, אבל ידעתי שאין טעם לגשת לטסט גם אם אני כבר בשיעור 30+, כי הנהיגה שלי עדיין לא מצדיקה רישיון. בתחילת חודש מאי 2007 היתה תפנית קלה: בסוף שיעור כפול ומייגע (אבל אחד כזה שהרגשתי שנהגתי בו ממש מעולה) המורה אמר לי שאם אני אמשיך ככה, הוא יגיש אותי בסוף השבוע לטסט פנימי. הייתי כל-כך מאושרת באותו יום, כי סוף סוף, אחרי חודשים של שעמום, הרגע הגדול מתקרב! הטסט הפנימי נערך ב-3.5.2007. אני עוד זוכרת שההורים שלי כעסו על זה ש"קיצרתי" לעצמי את יום הלימודים בשביל הטסט הפנימי הזה (ולא שהיה צורך - אבל פשוט לא היה לי יותר מדי כוח לשבת ב-3 שעות של ביולוגיה ולעשות את עצמי מבינה מה זה פוטוסינתזה). בכל מקרה, הטסט הפנימי היה פשוט בזבוז זמן טוטאלי! שלא לדבר על בזבוז כסף. הטסט הפנימי כולו היה כ-7 דקות, שעליהן קיבל הטסטר 200 ש"ח. אבל זה רק הליך פורמלי על מנת להגיש תלמיד לטסט, אז אפשר להבליג. בדרך לתחנה המרכזית המורה אמר לי להתקשר אליו אחר-הצהריים כדי לקבל תאריך לטסט. זה היה אחד הרגעים היותר שמחים בלימוד הנהיגה שלי, כבר ראיתי את הסוף מול העיניים, והיתה לי את ההרגשה של "כל הסבל הזה הולך להשתלם". אם הייתי יודעת שרק פה מתחיל הסבל האמיתי...

ב-8.5.2007 עשיתי את הטסט הראשון שלי. אין הרבה מה להרחיב על זה. הטסט הזה בתכלס היה כל-כך מיותר, מפני שבמבט לאחור אני בטוחה שלא הייתי מוכנה ב-100% לטסט הזה. אפילו בשיעור הכפול שלקחתי לפני הטסט, קיבלתי ברקס רציני מהמורה באמצע הכיכר, כי כמעט נכנסתי לתוכה. בכל אופן, ניגשתי לטסט, קיבלתי הזזת הגה רצינית מהטסטר באיזשהו רחוב צר שחנו בו מכוניות בשני הצדדים. באותה שניה ידעתי שזהו, הטסט הזה הלך, מה שמסביר עוד טעות שעשיתי כמה דקות לאחר מכן - נכנסתי לצומת שבה שדה הראייה ממש קטן במהירות יחסית גבוהה ובהילוך שני, מה שכנראה הלחיץ את הטסטר וגרם לו לגעת שנית בהגה, וגם לעלות על המדרכה (דבר שקרה באשמתו, כי הרי הוא לקח לי את ההגה). סיימתי את הטסט וחזרתי הביתה עם דמעות בעיניים (מה שאגב, קרה בכל אחד מהטסטים שעשיתי, כולל זה שעברתי. ובכולם אלה היו דמעות של עצב). כבר למחרת התקשרתי למורה שלי לקבוע שיעור, לא היינו צריכים לחכות לתוצאות כי שנינו כבר ידענו אותן.

כ-3 שבועות לאחר הטסט הראשון, ב-30.5.2007, ניגשתי לטסט השני שלי. זה לדעתי הטסט שבו נהגתי הכי טוב! הטסט הלך כל-כך טוב ויפה, חוץ מאיזה פניה ימינה שכמעט פיספסתי בגלל שמכוניות הפריעו לי לעבור לנתיב המיועד לפניה הזו. אבל בסופו של דבר לא פיספסתי את אותה פניה, והצלחתי להכנס לאותו נתיב. אחרי הטסט סיפרתי לששון שהלך לי ממש טוב חוץ מאותה פניה, ואמרתי לו שלדעתי אני עוברת הפעם. הוא לא היה יותר מדי נלהב, ובישר לי את הבשורה ה"משמחת": הטסטר שבחן אותי כרגע הוא אותו אחד שבחן אותי בטסט הראשון, וזה עוד מילא - הבן-אדם הזה הוא אחד הטסטרים המניאקים ביותר שקיימים במשרד הרישוי בבאר-שבע. אבל אני שמרתי על אופטימיות, הרי כדי להכשיל אותי בטסט הזה הוא צריך להיות ממש סופר-מניאק. אז מסתבר שהוא באמת כזה. למחרת בבית-הספר (ביום שהסתבר שהוא האחרון לכיתה י"א), בסביבות השעה 11:00, כשכל הבנות שיחקו איזה משחק מפגר במסגרת שיעור ספורט ואני ישבתי בצד (הייתי עם ג'ינס), התקשרתי אל ששון. התשובה שקיבלתי ממנו היתה משהו כמו "לצערי, את לא עברת", ואז הוא פירט על מה הטסטר כתב שהכשיל אותי. אני לא אשכח איך סימנתי לחברות שלי סימן של "לא" עם היד, ואז התחלתי לבכות. פשוט הייתי כל-כך בטוחה שהפעם הרישיון הזה בידי, אחרי כמעט חצי שנה של לימוד נהיגה, והנה קיבלתי עוד נכשל אחד בפרצוף. היה מדכא מאוד, אבל ששון הבטיח לי שאם שוב אותו טסטר יבוא לבחון אותי, מותר לי לבקש להחליף טסטר/לא לעשות איתו את הטסט. ניסיתי לשמור על אופטימיות.

בין הטסט השני לשלישי חלפה תקופה יחסית ארוכה, של חודש וחצי. בחודש וחצי הזה ה"יחסים" ביני לבין המורה שלי הדרדרו ביותר (חחח איך זה נשמע?). השיעורים איתו נהפכו להיות בלתי נסבלים: הוא צעק עליי אחרי כל טעות קטנה וחסרת משמעות שעשיתי, ובישר לי בשמחה שלדעתו גם בטסט השלישי אני לא אעבור. לצערי הרב - הוא צדק.

את הטסט השלישי שלי עשיתי ב-13.7.2007, יום שישי. פחדתי לעשות טסט ביום שישי, כי ידעתי שזה יום שיש בו עומס בכבישים, וגם בשיעור שלפני הטסט שמתי לב לעומס קל, אבל בטסט עצמו זה היה בסדר. בואו נגיד שנכשלתי לא בגלל העומס/לא עומס. הנהיגה שלי היתה בסדר, חוץ מדבר אחד חשוב - היצמדות לימין. זו בעיה שהיתה קיימת אצלי כבר הרבה זמן (וגם בגלל זה נכשלתי בטסט הראשון - הוא הזיז לי את ההגה כי נצמדתי מדי לימין). בכל אופן, בשלב מסוים, בכביש שבו היה צריך לנסוע 60 קמ"ש, אני כנראה הייתי יותר מדי מרוכזת בהגברת המהירות ובהחלפת ההילוכים, שלא שמתי לב שאני קרובה למדרכה שמימין - וקיבלתי הזזת הגה קלילה. מאוד קלילה, אפשר להגיד, אבל היא הספיקה לאותו טסטר שמנמן (שמנמן? דובי אם כבר!) כדי לתת לי את הנכשל השלישי באוסף. אין צורך לציין שגם הפעם נשפכו ליטרים של דמעות. כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי - מעל 7 חודשים של לימוד נהיגה, ועדיין אין רישיון! ואיך אפשר בכלל לעבור טסט, כשיש טסטרים ש"מחפשים אותך" ומנסים בכוח להכשיל? אבל מה לעשות, אין לי ברירה. שאני אוותר? חלילה.

חודש בדיוק הפריד בין הטסט השלישי לטסט הרביעי. כשלושה שבועות מאותו חודש הוקדשו להתעלמות מוחלטת משיעורי נהיגה, אלא רק נידנוד טלפוני לששון על מנת לקבל תאריך לעוד טסט. בתחילת אוגוסט קיבלתי תאריך, וחזרתי לשיעורי נהיגה, שעם כמה שהם היו סיוטיים מקודם - הרי שעכשיו הם היו סיוטיים שבעתיים!!! ההערות של ששון נהיו בלתי נסבלות. הוא נתן לי הרגשה חרא, שאני לא אראה את הרישיון הזה לעולם, שהוא לא מאמין שאני בכלל יכולה לעבור טסט. אני לא יודעת אם באמת הנהיגה שלי היתה עד כדי כך מעפנה, אבל אני בטוחה שההערות המעליבות שלו לא תרמו לשיפורה, וללא ספק עזרו להוריד לי את הביטחון בנהיגה, שגם ככה לא היה בשמיים (או שאולי כן? תמיד האמנתי בעצמי, אבל הוא דאג להזכיר לי למה לא). לקראת הטסט הרביעי הזדמן לי להביא שני אנשים לשיעורים שלי: הראשונה היתה חברה טובה שלי שבדיוק קיבלה רישיון (ולה לקח רק חודש וקצת), שהיא הצטרפה אליי לשיעור כפול, שהיה אמנם אחד המצחיקים, אבל כמובן גם אחד המעליבים ביותר שהתרחשו. משפטים כמו "תרשי לי להגיד לך, את מחרפנת אותי!" ו"את צריכה לעשות רשימה, שלא תשכחי דברים!" (כמובן בטון עצבני ולא מבודח) גרמו לשתינו להקרע מצחוק בשניה שיצאנו מהאוטו, אבל גם גרמו לי לחשוב פעמיים בנוגע לטסט המתקרב. מה הסיכוי שהפעם זה כן יקרה? הרי בשיעורים שלפני הטסטים הקודמים נהגתי הרבה יותר טוב - ובכל זאת נכשלתי. אז הפעם אני לא אכשל? האדם השני שבא איתי לשיעור נהיגה היתה אמא שלי, שהיא אמנם לא ידעה את זה - אבל היא הצטרפה אליי לשיעור יום לפני הטסט. באותו שיעור ספגתי מעט מאוד הערות מעליבות, אבל אמא שלי יצאה בשוק מהשיעור הזה, ולא האמינה שככה הבן-אדם הזה מלמד נהיגה את הבת שלה. אני דווקא זוכרת את השיעור הזה לטובה, עם מינימום הערות מרושעות, אבל זה אולי כי כבר התרגלתי אליו. בכל אופן, בסופו של אותו שיעור קבענו שאני אכן אעשה את הטסט למחרת.

ועכשיו הגענו ליום הגדול - ה-13.8.2007, מה שבהתחלה נראה כאחד הימים העצובים, אבל בדיעבד הוא אחד המשמחים. באותו יום עשיתי את הטסט הרביעי שלי. בשעה 12:20 נכנס טסטר לאוטו. הבן-אדם נראה בחור נחמד, חייכן, עם מצב-רוח טוב. בהחלט טסטר שלעבור אצלו זו משימה מאוד אפשרית. דיברנו בקלילות בהתחלה, ויצאנו לטסט. הטסט הלך מעולה! באמת, אני זוכרת שאחרי יותר מ-10 דקות שעברו מתחילת הטסט חשבתי לעצמי "עד עכשיו - יש לך רישיון!". הבעיות התחילו כשיצאתי מהעיר. ביציאה מעיר יש תמרור שאומר שכעת אנחנו יוצאים משטח עירוני, ולכן מותר לנסוע במהירות של 90 קמ"ש (יש מקומות שמותר 80 קמ"ש, אבל עזבו). אבל אני בחוכמתי הרבה וראיית הלייזר שלי - לא ראיתי את התמרור הזה (אני מניחה שהוא קיים שם, ושאני פיספסתי אותו). נסעתי באותו כביש בין-עירוני במהירות של 60 קמ"ש, עד שהטסטר אמר לי "את יודעת כמה מותר לנסוע פה? 90!", כמובן שמיד עניתי "סליחה, לא שמתי לב" ונתתי גז חזק, אבל זה כבר היה לקראת סוף הכביש ולא הצלחתי להגיע למהירות המקסימלית. הרגשתי את הכישלון מכה בי שוב. אמרתי לו שוב משהו בסגנון של "אני מצטערת שלא שמתי לב, אני לא יודעת מה קרה לי!", אבל הוא רק השתיק אותי בגסות, מה שהוסיף לתחושת הכישלון שלי. התחלפתי עם הנבחן השני בלי לעשות חנייה, ככה שאם עד עכשיו חשבתי שאולי יש סיכוי שעברתי - זה התפוגג באותן שניות. עברתי לשבת מאחורה, הוצאתי את משקפי השמש, כנראה בניסיון להסתיר את הדמעות שכל-כך רצו לפרוץ החוצה. הסתכלתי לטסטר בעיניים - אמנם שנינו היינו עם משקפי שמש, אבל הרגשתי איכשהו שהוא מסתכל עליי בחזרה, וקיוויתי שהוא רואה את מבט ה"בבקשה תרחם עליי" בעיניים שלי. לאחר שהנבחן השני סיים את הטסט שלו והטסטר ירד במשרד הרישוי, ששון הסיע אותנו לתחנה המרכזית. שנינו, גם אני וגם הבחור הבדואי שנבחן איתי, קיטרנו לששון על זה שהטסטר לקח אותנו לכביש בין-עירוני, דבר שנראה כניסיון הכשלה של טסט שעד אז היה מאוד מוצלח (לפחות הטסט שלי). לששון זה היה נראה מאוד טריוויאלי, והוא אמר לי את המשפט המאוד נחמד "ממך לא ציפיתי!". הוא לא אמר את זה בכוונה שממני הוא לא ציפה שאעבור טסט, אבל עדיין מאוד נעלבתי מהמשפט הזה, למרות שאני לא זוכרת בדיוק באיזה הקשר הוא נאמר. חזרתי הביתה, כמובן שוב עם עיניים אדומות מדמעות. אני ואמא שלי החלטנו שהפעם אני עוברת מורה, כי כבר נמאס! לא שהאשמתי אותו בכלשונות בטסטים, אבל זה לא הגיוני שאני אמשיך לקחת שיעורים אצל בן-אדם שמתייחס אליי בצורה כזו.

באותו יום הלכתי לישון בצהריים, וכיוונתי שעון מעורר על שעה 17:00, שעה שבה כבר אמורות להתפרסם באינטרנט התוצאות של הטסטים. לא שחשבתי שאני אעבור, אבל ליתר ביטחון שווה לבדוק באתר של משרד הרישוי. בשעה 17:00 התעוררתי, וראיתי שיחה שלא נענתה מששון, פלוס הודעה קולית ממנו. זה כבר הפתיע אותי, למה שהוא יתקשר במיוחד כדי להגיד לי שנכשלתי? ואז שמעתי את ההודעה: "יסמין, זה ששון. לשמחתי הרבה, לשמחתך הרבה - עברת את הטסט, מזל טוב! דברי איתי, ביי". הייתי פשוט בהלם טוטאלי. האם יכול להיות שהאדם נטול חוש ההומור הזה מנסה לעבוד עליי? בשניה שסיימתי לשמוע את ההודעה הזו - התקשרתי אליו. אמרתי לו משהו כמו "מה ששון? אתה היית רציני במה שאמרת לי?", ו... כן! הוא היה רציני!!! אכן עברתי את הטסט הזה! כנראה שלקח לו הרבה זמן לשכנע אותי שזו לא מתיחה, כי כשסגרתי את הפלאפון ראיתי שדיברנו 7 דקות. יכולתי להרגיש דמעה אחת קטנה זולגת לה מעין שמאל. הפעם, בפעם הראשונה מזה 8 חודשים - זו היתה דמעה של שמחה! ירדתי מהחדר שלי וסיפרתי לאחים שלי ולאבא שלי, וכמובן גם השמעתי להם את ההודעה. הם היו פחות המומים ממני (כנראה כי הם לא נכחו בטסט), אבל כמובן שמחו מאוד. יש עוד הרבה מה לכתוב על אותו יום, אבל זה עלול להמשך כל הלילה...

ביום חמישי ה-16.8.2007, ביום הולדתה ה-49 של המלכה מדונה, הגיע הרישיון לתיבת הדואר. כמובן שעל המקום הלכתי להחתים אותו. לא יכולתי עדיין לנהוג, כי היתה בעיה קטנה עם הביטוחים המיוחדים שצריך לעשות לנהג חדש.

למחרת, ביום שישי בבוקר, אבא שלי סיים לסדר את כל העניינים של הביטוח... והנה, זה קרה! בשעות הבוקר המאוחרות אני ואמא שלי התיישבנו לנו במכונית המשפחתית, רק שהפעם - אני מאחורי ההגה! כמה דקות היא הסבירה לי על כל הדברים שצריך לדעת באוטו הזה, ויצאנו לדרך. את הנסיעה הראשונה שלי עשיתי רק ביישוב, בלי לצאת ממנו, על מנת להתרגל למכונית החדשה, ולהתרגל לנהיגה ברכב אוטומטי (כי הרי למדתי על ידני). הנסיעה הזו הלכה לא רע בכלל, למרות שהיה ניתן לחוש בחוסר ביטחון קל שהיה לי, אבל הוא מאוד הגיוני כשפתאום נוהגים לבד, בלי אף אחד שיכול להזיז את ההגה או לתת ברקס. חוץ מזה, האוטו של ההורים שלי הוא יחסית גדול (פיג'ו 407), אני בטוחה שיותר גדול מהאוטו שעליו למדתי. "שיעור הנהיגה" הזה נגמר אחרי קצת פחות משעה אם זכור לי טוב, ואני נשארתי עם "טעם של עוד". אחר-הצהריים אחי הקטן היה זקוק להקפצה לחדר הכושר, ומי התנדבה למשימה הזו אם לא אני?! הפעם אבא שלי היה המלווה. הוא מלווה קצת יותר "קשוח", ויש לו נטייה להגיד לי "נו סעי" שזה די מיותר. אחרי שהורדנו את אחי בחדר הכושר, המשכנו בנסיעה. היה מפתיע שאבא שלי, אותו אדם שבמשך חודשים אמר לי שאני לא הולכת לנהוג באוטו הזה, רוצה פתאום לנסוע איתי, ועוד נסיעות ארוכות. יצאנו מהיישוב שלנו, נכנסנו לכביש בין-עירוני שבו מותר לנסוע 90 קמ"ש (אבל לא אותו אחד מהטסט, למי שתהה). בהתחלה הפחידה אותי הנסיעה בכביש הזה, ולמשך כמה זמן נסעתי ממש על השוליים הצהובים שבצד, רק בגלל הפחד מהמכוניות שחולפות מולי בנתיב השמאלי, ומהידיעה שגם הנגיעה הכי קטנה ברכב שבא ממול - יכולה לסיים פה את החיים של כמה וכמה אנשים.

אין טעם להרחיב על כל הנסיעות שעשיתי מאז. אמנם היו לי רק 4 ימים של נהיגה (שישי, שבת, ראשון, שני), אבל אני מרגישה שנהגתי בהם לא מעט, השתפרתי מאוד וצברתי ניסיון.

וכמה מילים לסיום - אני כל-כך שמחה שהגעתי לרגע הזה, שבו אני אשכרה כותבת פוסט על זה שיש לי כבר רישיון נהיגה. כן, אמנם עבר כבר שבוע מאז הטסט המשמח הזה, ואני כבר מעכלת את זה שאני באמת נוהגת בכוחות עצמי, אבל בכל זאת - במשך 8 חודשים הייתי "תלמידה של נהיגה". התקופה הזו עברה כמו נצח, וכבר חשבתי שזה אף פעם לא יגיע. כמובן שתמיד היו את האנשים שאמרו לי שיום אחד זה יגיע, וש"כולם מסיימים עם זה מתישהו" (מה שלא במיוחד נכון, אני מכירה אנשים שהתייאשו לאחר כמה כשלונות).

בכל מקרה, נסכם את זה כך:

מה-7.12.2006 עד ה-13.8.2007 עברו מעל ל-8 חודשים, שבהם לקחתי 65 שיעורי נהיגה, עשיתי 4 טסטים, ההורים שלי הוציאו מעל ל-7,000 ש"ח (וזה עוד בלי הכסף על הנסיעות לשיעורים), נשפכו אלפי ליטרים של זיעה ודמעות. וזהו, לפני שבוע זה נגמר!

והנה תמונת "מצא את ההבדלים" שלי, כבונוס למי שבאמת קרא את הכל:

(לחצו על התמונה להגדלה)

אז לילה טוב שיהיה,

שמרו על עצמכם,

ותדעו תמיד - לכל דבר רע יש סוף! (וכנראה שגם לדברים טובים, אבל עזבו)

יסמין.