אז גם אתם שואלים את עצמכם מה לעזאזל בחרה יסמין בת ה-18 לעשות ביום הולדתה? ידעתי שלא. אבל אני אספר לכם בכל זאת, למרות שזה נראה כמו המשך לפוסט הקודם. אז מכיוון שאת פוסט יום-ההולדת כתבתי באמצע היום, היו דברים שקרו אחר-כך, וזה הזמן לדווח עליהם. אני וחברותיי החלטנו שניסע לאכול ב-ONE בבאר שבע (לא, לא באתר של הספורט! זה מתחם קניות וכל החרא הזה. בקיצור, כמו קניון בערך). אני התארגנתי לי לאירוע זה (טוב נו, עכשיו אנשים יחשבו שהתקלחתי ולבשתי בגדים חגיגיים וכל זה... אז בואו נודה באמת: התארגנתי = שמתי עדשות ולקחתי מעיל), ופתאום היו דפיקות בדלת. אני התעלמתי כי חשבתי שזה עוד איזה חבר של אח שלי... אבל מה מסתבר? ההורים שלי הזמינו לי זר פרחים!  מצחיק שכאשר הזר הגיע, הם אלה שפתחו את הדלת. אבל בכל זאת זה היה נחמד ביותר. הם גם צירפו לזר ברכה (שאפשר להבין בקלות שאמא שלי כתבה אותה לבד), והכריחו אותי להקריא להם אותה בקול רם. בקיצור, זה דבר אחד.

ב-19:00 בערך חברותיי צפרו לי לצאת. יצאתי לאוטו וישר שנכנסתי הן שרו "יום הולדת שמח..." או משהו כזה, מאיפה אני זוכרת.. בקיצור, אחת מהן הכינו לי את מתנת חמשת החושים, שאין טעם להסביר אותה כי קשה לי להאמין שקיים מישהו בעולם הזה שלא מכיר אותה (חוץ מאמא שלי, עד אותו יום). אם הייתי זוכרת מה היה בכל חוש הייתי גם מפרטת את זה עכשיו, אבל אני לא. אבל בחוש המישוש היה אפרוח עם עיניים יפניות (כמוני) וזה היה ממש מצחיק. וגם בברכה היא כתבה "מזל טוב" ביפנית (היא טוענת שהיא בדקה במילון אנגלי-יפני) וגם "מוייזל טוייב" שזה ביידיש או סתם נשמע ככה.

בכל מקרה, נעבור להמשך הערב, נכון? יופי. נסענו לבאר שבע תוך כדי ששמענו את השיר "כל הכבוד לשר" של יורם גאון, שזה שיר די משעשע, אבל ארוך אז הספקנו לשמוע רק אותו ועוד איזה 2 שירים של המלכה (נראה לי שפעם הבאה לא יתנו לי להיות ממונה על המוסיקה). הגענו ל-ONE (שאני אוהבת לכנות "וואחד". כמו ערוץ VH1 שמכונה "VH וואחד". ועוד אני הייתי היחידה שם שלא במגמת ערבית...). החלטנו ללכת לאיזה מסעדה שיש שם, למרות ששמענו שהמחירים שם לא נמוכים במיוחד. נכנסנו, היה חשוך עם תאורה אדומה, ובכלל היה יפה. התיישבנו, הסתכלנו בתפריט, וגילינו שאלה שהזהירו אותנו צדקו. המחירים היו לא נמוכים בכלל (מעל 40 ש"ח רק להמבורגר עצמו, בלי שתיה), ובהתחשב בעובדה שלכבוד גיל 18 החלטתי להיות טיפשה ולשכוח לשים עוד כסף בארנק (וכך יצא שהיו איתי רק כ-50 ש"ח, ועוד השנקל שהוא לא למכירה), בחוסר נעימות רב יצאנו משם.

עברנו לאגף השני של המקום (זה גם מה שקרה בפעם הקודמת. נראה לי שצריך להתחיל תמיד באגף הזה) והחלטנו ללכת לאיזה בית קפה-מסעדה שכבר היינו שם פעם אחת. נכנסנו, ולקח לנו כמה שנים להחליט מה להזמין. אני החלטתי כבר מראש שהיום אני מזמינה משהו שאני יכולה להזמין מהיום. בסוף אחרי התלבטויות רבות הזמנתי בירה מהחבית (באמת יש להם שם חבית של בירה?!) ששכחתי את שמה (נו, הזו מהפרסומת...).

המלצר היה מאוד נחמד, וכשהוא ביקש ממני לראות תעודת זהות אמרתי לו שלא יצחק לי על התמונה  (נראה לי שהוא צחק בכל זאת). טוב, אז... הבירה היתה חביבה ביותר. אני לא אגיד שטעימה, אבל בהחלט משהו ששווה להזמין ולשתות, במיוחד בגיל 18. אחרי כמה לגימות הרגשתי כאילו איזה לבנה נפלה לי על הראש. יכול להיות שזה היה מצב של בערך השתכרות, כי דיברתי שטויות ועשיתי כל מיני קולות. מצד שני, זו ההתנהגות הטבעית שלי, אז אולי לבירה לא היתה שום השפעה חוץ מכאב ראש. אבל בעצם, נראה לי שבן אדם שכמעט ולא שותה, ופתאום הוא שותה חצי ליטר של בירה... הוא עלול להישרט קצת. אולי. מדי פעם באו מלצרים לשאול אותנו אם הכל בסדר ואם טעים לנו. כנראה המלצר שלקח את ההזמנה דאג לשלומה של ההיא בת ה-13 שזייפה תעודת זהות של 18 ושותה עכשיו לשוכרה.

אני לא יודעת עד כמה זיינתי להן את השכל כשישבנו שם ובדרך חזרה. אני מניחה שבערך כמו תמיד. כשהגעתי הביתה כאב הראש התחיל לעבור לי, ואפילו איכשהו התחלתי להתנהג בצורה נורמלית  (עד כמה שאני יכולה להתנהג בצורה נורמלית, למי שתהה).

ביום חמישי חפרתי מספיק על יום ההולדת, והתעלמתי ממשהו שבמקרים אחרים הייתי מתחילה בו את הפוסט. ביום חמישי הבא הכיתה שלי מצטלמת לתמונת המחזור. ברגע ששמעתי את זה נכנס בי פחד קטן, עם כמה שזה אולי נשמע מפגר לאנשים מסויימים. התמונה הזו חייבת לצאת טובה, איזה טובה?! מושלמת! וכי למה? משום שבבית הספר תמונות המחזור תלויות ליד חדר המורים. כל תלמיד שבא לחפש מורה ולא מוצא אותה, או שהוא מוצא אבל היא מנפנפת אותו עד לדקה האחרונה של ההפסקה, הולך למסדרון שבו יש את תמונות המחזור. כלומר, משנה הבאה, ועד שאחי הקטן יסיים י"ב (והוא כרגע בכיתה ד', אז יש עוד מלא זמן) אחים שלי וחברים שלהם יראו את התמונה שלי. ובהנחה שהיא תצא זוועה, הם גם ימותו מצחוק (זה באמת משעשע, כשזה אצל מישהו אחר...). בקיצור, אני לא אתאפר או משהו כזה לפני הצילום (אני אף פעם לא מתאפרת, ולא נראה לי שתמונת מחזור זו הזדמנות לשקר. בסך הכל זה אמור לשקף את המציאות, ואת איך שאני נראית במציאות בכיתה י"ב), אבל אולי קצת מייק-אפ לכבוד החצ'קונים שחושבים שהם מצטלמים לתמונת מחזור ולא אני...

בכל אופן, נראה לי שכל שעת הצילומים הזו תהיה ממש מצחיקה. אז אולי חוויות משעשעות ייצאו מכל הדבר הזה

דבר נוסף בעניין הזה: היום הצוות של כתיבת ספר המחזור (שכולל גם אותי, לצערו) היה צריך לתת פוש רציני. המחנכת אמרה לנו שאנחנו חייבים לשבת על זה, כי ביום חמישי הקרוב צריך לסיים לכתוב על כולם. זה בהתחלה נראה לנו די בעייתי, במיוחד לאור העובדה שהיו חסרים לנו בערך טקסטים של חצי כיתה. אז בשמחה רבה הפסדנו שיעור אנגלית (איזה כיף זה לבאס את המורים בזה שאנחנו יוצאים מהשיעור שלהם לטובת ספר מחזור), והפעם ישבנו בקבוצות קטנות, כדי שזה יילך יותר מהר. וזה אכן קרה. בשיעור אחד עשינו סך הכל משהו כמו 4-5 ילדים, שזה הישג לעומת המקסימום 2 שאנחנו עושים בדרך כלל בשיעור.

אני ושתי חברותיי היינו צריכות לכתוב אחת על השניה (ועל השלישית). הספקנו לכתוב על אחת מהן בשיעור, והתחלנו עליי. סיימנו את החלק שלי היום אחה"צ במסנג'ר. אני חושבת שיצא די טוב, אני די מרוצה (טוב, מעניין למה...). בכלל, ממש מעניין אותי איך זה ייצא בסוף! אני מקווה שזה ייראה מרשים גם מבחינה ויזואלית, שהצילומים והעיצוב יהיו יפים. אני מקווה שהספר הזה יהיה מזכרת יפה מהתיכון

אני לא מבינה למה הצבא מחכה. למה לא שולחים שום זימונים עדיין?

עוד מעט כבר חודש מרץ...

בעצם, עוד מעט כבר חודש יולי!

אני אזוז להתקלח ולישון,

שיהיה לילה טוב, נטול חלומות מפחידים

יסמין.