שלום לכל אלפי הקוראים הקבועים והמגיבים החביבים!

מה שלומכם?

אני מקווה שהכל בסדר.

אני דווקא די סבבה לאחרונה. הכל מתחיל להסתדר לאט לאט. לא שאני רומזת שהיה משהו רע מתישהו (החיים יפים! ), אבל עברה עליי תקופה קצת קשה לאחרונה, שהתאפיינה בשעמום מוחץ (כן, זה היה הקושי). קיוויתי שבחופש הגדול האחרון שלי לא תהיה תקופה כזו, אבל איכשהו תמיד זה קורה. היתה תקופה של משהו כמו שבועיים-שלושה שממש הזמן לא זז, אבל אני חושבת ששבוע שעבר זה נגמר רשמית, עם המימדיון וקוקה קולה וילג'.

מחר אני טסה עם משפחתי לטיול של שבוע בבודפשט, הונגריה. בעצם זה בערך היום, אפשר לומר. זה בלילה שבין היום למחר, אבל כל ה"מסע" הזה יתחיל כשנצא מהבית בסביבות 3:00 בלילה.

תמיד לפני אירוע מיוחד מהסוג הזה, אני מתרגשת, שמחה, סופרת את הימים... אבל הפעם זה לא קרה לי. אני מקווה שזה בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים (כמו מה שהזכרתי למעלה), ולא בגלל העובדה שעדיין קיים בי חשש מטיול של כל המשפחה (כולל את האח הקטן, שעלול לגרום להרבה צרות וסבל). בסך הכל, כבר מזמן רציתי לנסוע ל"מולדת" (המשפחות של שני ההורים שלי באו מהונגריה). בקיץ לפני שנתיים, שתיכננו את הטיול לחו"ל (הראשון שלי... זה קצת עצוב שהראשון היה רק בגיל 16 וחצי), אמא שלי הציעה שניסע להונגריה ואוסטריה. אני הייתי בעד, אבל איכשהו יצא שהלכנו על טיול מאורגן לאיטליה (אגב, היה מאוד כיף! נסעתי עם אבא שלי ואח שלי, ונהניתי בצורה מטורפת). מאז עוד הספקתי כמובן להיות בפולין בכיתה י"א, ביחד עם המשלחת מבית הספר. זו מן הסתם חוויה קצת שונה, ואין ממש טעם לפרט עכשיו עליה.

ועכשיו שוב מגיע הרגע הגדול...

להתעורר בלילה (בהנחה שזה "להתעורר" ולא פשוט "להיות ערה כבר ממקודם"),

לנסוע לנתב"ג (אני מקווה שייתנו לי לנהוג!),

לעבור בשלום את כל הבדיקות הבטחוניות והשטויות שיש שם,

להיות קצת בדיוטי-פרי (ולא להבין מה העניין עם המקום הזה! כולה קניון, וגם המחירים לא בהכרח זולים מאוד),

לשמוח מתי שסוף סוף עולים על המטוס (ולנסות לשבת ביחד, או לפחות עם אחי ה"גדול"),

להמריא,

לנחות,

לרדת בשדה תעופה בעיר אירופאית,

להיות קצת בהלם מכל האירופאיות הזו, מהשפה, מהאנשים, מהמבנים,

ועכשיו מתחיל החלק ה"לא נודע", שמשתנה בין טיול לטיול......

הפעם, בניגוד לקוקה קולה וילג', יהיו תמונות! והרבה!! אני אדאג לכך באופן אישי. אני גם אשתדל לכתוב בקצרה מה עשינו כל יום (כמו שעשיתי בפולין), כדי שאחר כך אני אזכור ואדע לפרט על זה.

אם לסכם את כל העניין בקצרה, הייתי אומרת ש: אחרי שב-2006 נסעתי למולדת של מדונה, וב-2007 נסעתי למולדת של עדן, כעת ב-2008 אני נוסעת ל"מולדת" שלי, לראות, לשמוע, להתרשם, להנות - ואחר כך אני אחזור להגן על המולדת האמיתי שלי! (אגב, זה עוד פחות משבועיים הגיוס הזה...)

שלשום, ביום שבת, נסענו עם אמי ואחי (הקטן יותר) למשחק של הפועל באר שבע נגד הפועל ירושלים (בכדורגל). אני כבר הרבה זמן רציתי לראות משחק, כי זה שונה מאשר בטלוויזיה. אפילו זה נמצא ברשימת ה"זה עוד יקרה מתישהו" שיש לי פה בבלוג. אז הפעם ניצלתי את ההזדמנות הבערך-אחרונה (כי לא האמנתי שבתור חיילת שחוזרת משבועיים-שלושה בבסיס, יהיה לי כוח ללכת לראות משחק).

היה מאוד מגניב. קודם כל, הרגע הזה שנכנסים לאיצטדיון ורואים את הגודל הזה... ואת הדשא, את היציעים... זה כל כך שונה מאיך שזה נראה בטלוויזיה. בנוסף לכך, אמנם הרגשתי רוב הזמן כמו בגן חיות בגלל ההתנהגות המגה-שלוכית של האוהדים, אבל זה גם היה דבר מצחיק, כי יש אוהדים שחושבים שהתפקיד שלהם זה לתת הוראות לשחקנים. הם באמת צועקים עד שיוצאות להם העיניים מהמקום, ובטוחים שהם יצילו את המשחק

הפועל באר שבע עשתה תיקו 1:1, ואני כנראה הייתי היחידה ששמחה מהגול של ירושלים, כי זה פשוט "עוד גול לראות" (וכאילו אכפת לי מהפועל באר שבע האלה...)

אז...

ניפגש ב-27.8...

זכרו להתגעגע!

זו הכנה לזמן שאני אהיה בצבא

להתראות,

יסמין.