באמת שנמאס לי. למה השחרור לא מגיע?

נמאס לי להתווכח על ענייני ת"ש ויציאות,

נמאס לי שכשאני מתלוננת למפקדת שלי שהאפטרים שלי "ננגסים" כל הזמן היא מנסה לשכנע אותי שהיציאות שלי טובות (כמה בנות היא מכירה שמוכנות לסגור כל שבת שניה ולמשך כל השירות?!),

נמאס לי שבסוציומטרי הגפי קיבלתי תשובות נמוכות בכל המדדים, גם במדדים שקשורים בעבודה ובמקצעיות, כשבכלל רוב הבנות בגף לא מקיימות איתי שום קשר עבודה ולא יודעות כלום על רמת המקצועיות (הגבוהה!) שלי,

נמאס לי שיש בריכה בחצרים ויש 40 מעלות אבל עדיין לא טורחים לפתוח אותה ואני סתם מתפגרת בשבתות,

נמאס לי שאין לי אף בן אדם בבסיס שאני יכולה לכנות "חבר/ה",

נמאס לי לחשוב על זה כשאני אשתחרר אין שום אדם מהבסיס שאני אשמור איתו על קשר,

נמאס לי מהצביעות והשקרים של כולם,

נמאס לי להתקע בין בנות שאין לי שום דבר איתן במשותף,

נמאס לי לסגור חצאים אבל לא להיות בתפקיד כל השבת,

נמאס לי שמפקד הגף שלי אומר כמה שהתפקיד שלנו חשוב אבל תמיד "במקרה" מוציא אותנו הכי שוליים ולא חשובים בעולם,

נמאס לי שתמיד תוקעים סיורים/מסדרים/ימי הורים בימי חמישי שאני לא סוגרת, ואז אני יוצאת ב-16:00 במקום ב-10:00,

נמאס לי שכשאני אומרת לאנשים איפה אני גרה, והם קולטים שזה באיזור של הבסיס והם אומרים "פששש, איזה ת"ש!",

נמאס לי שמפילים עליי כל מיני דברים בפתאומיות, ומציבים דד-ליין לא הגיוני,

נמאס לי להיות תקועה במגדל מבודד ומרוחק ולהתקע ימים שלמים עם כמות מינימלית של אוכל,

נמאס לי מאנשים טיפשים שחושבים שאני פקידה שכל מהות התפקיד שלה זה לענות לטלפונים ולרשום דברים,

נמאס לי שכשחברות שלי חוזרות מהצבא יש להן סיפורים על כמה כיף וכמה מצחיק וכמה יש להן חברים טובים ומצחיקים בבסיס, ואני יכולה רק להקשיב להן, למות מקנאה ולתהות אם אולי היו מציבים אותי במקום אחר אז היה לי טוב כמו להן,

נמאס לי מטלפונים בשעות לא הגיוניות, של אנשים מטומטמים שחושבים רק על התחת של עצמם, ויודעים שאם הם שכחו להתקשר ב-21:00 כמו שביקשתי מהם, אז לא נורא! אפשר להתקשר ב-05:00, כי הם יודעים שאני ישנה עם הטלפונים ליד הראש,

נמאס לי לחזור מקוצרות אחרי חגים כדי לעשות משמרת לילה (בשבועות אני גם עושה מקוצרת רק כי ויתרתי לחיילת השניה שגרה בת"א, וזאת כמובן רק כי זה החג האחרון שלי בצבא, ברוך השם),

נמאס לי להיות מחלקה שלא יושבת בגף שלה ולא ממש קשורה לגף שלה, ובעצם ככה יוצא שאני לא משתייכת לשום מקום ותמיד נדפקת מזה,

נמאס לי מהשלישה המעצבנת שלא יודעת לתת לי תשובות מדויקות לגבי ימי החופש שיש לי, וגם מזה שאני בטוחה שיש לה טעות בעניין הזה ובעצם יש לי יותר ימי חופש ממה שכתוב כרגע,

נמאס לי מזה שאני משקיעה ת'נשמה שלי במשך חודשיים בהסמכה של חיילת חדשה (וטיפשה!!!), רק כדי שבסופו של דבר אני אגיד למפקדת שנמאס לי שהיא מזלזלת בי ובהסמכה, לא עושה את מה שאני מזכירה לה לעשות (ולמה בכלל אני צריכה להזכיר לה כמדובר בדברים שהיא צריכה לדעת?) ומה שהיא כבר כן טורחת לעשות היא עושה בזלזול ובצורה הכי מהירה (העיקר לסיים, לא חשוב מה התוצאה) - הגיע הזמן באמת!

נמאס לי מזה שהמפקדים מצפים שנהיה יצירתיים ורק נחשוב איפה אפשר להשקיע ולשפר את המחלקה / גף, כאילו שיש לי כוח לזה בתוך כל השביזות,

נמאס לי לספור את הימים לשחרור (כרגע 107), למה השירות צריך לעבור ככה?!?

עד מתי אוג' 08???

הייתי בטוחה שזה הולך להיות פוסט קצר, של כמה שורות.

אבל מסתבר שיש לי הרבה ייאוש והרבה תסכול מהשירות הצבאי שלי.

אבל שוב, "שורת המחץ" שהכי מעודדת אותי - כמה שסובלים יותר במהלך השירות וסופרים את השניות, השמחה וההנאה ביום השחרור ואחריו היא גדולה יותר!

וזה באמת מעודד, אני בטוחה שזה מה שיקרה. גם עכשיו, כשאני חושבת על יום השחרור אני כמעט בוכה מהתרגשות - איך אני אסע לבסיס לעשות קלירנס, להיפרד מכמה אנשים (לא שאכפת לי מהם, אבל סתם מתוך נימוס ובשביל הקטע של "ננה בננה, אני הולכת ואתם נשארים כאן!"), לעשות שתייה (וזה רק כי אני עושה עם עוד חיילת שהתגייסה ביחד איתי, בחיים לא הייתי עושה שתייה לבד), לנסוע לבקו"ם ולהחזיר את הציוד, ואולי גם לראות חיילים ביום הגיוס שלהם ולהקרע מצחוק...

באמת שזה נשמע כמו חלום.

עבר עליי שבוע די מסריח, שלפניו סגרתי שבת וכנראה שגם השבוע שלפני השבת היה מסריח אבל אין לי זיכרון לכל כך הרבה זמן אחורה. עשיתי 3 לילות במקום 2, וזה די משמעותי כי זה באמת דופק את שעות השינה. ובהתחלה במוצ"ש גיליתי שמבוטל לי האפטר שאמור היה להיות ביום שלישי בגלל שיחת גף מזדיינת, ורק ביום שני החליטו לדחות ת'חרא הזה ליום רביעי ולהוציא אותי לאפטר. כמובן שבשלישי בבוקר התגלה עוד דבר שכמעט מנע ממני לצאת לאפטר (וממש בדקה ה-90!), אבל בסוף "ויתרו לי" ונתנו לי לצאת, אבל בתנאי שאני חוזרת למחרת באוטובוס ביוצא ב-07:15 מהתחנה המרכזית בב"ש... מה שאומר שקמתי ממש מוקדם (05:45) כי אני הרי לא גרה בתחנה המרכזית של ב"ש, לא בסביבתה והאמת שאפילו לא בב"ש עצמה! גם יום רביעי היה מאוד מסריח, העבודה שאנחנו עושות מאז שהמפקדת שלנו השתחררה יכולה לפעמים להיות מאוד מעצבנת, במיוחד בשבועות שיש בהם כל מיני דברים מסובכים ומעצבנים, ובמיוחד כשהאנשים שאני תלויה בהם לוקחים את הזמן ולא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך (וכמובן שאחר כך באים אליי בטענות ואני צריכה להתגונן). ואם כל זה לא מספיק, עשו לי 3 הפסקות חשמל (מתוכננות, אבל בלי להודיע לי) תוך כדי שאני מנסה להשלים את הדבר המעצבן הזה. בקיצור, היה שבוע מעצבן ביותר!

בחמישי בבוקר סוף סוף הגיע הרגע, ירדתי מהמגדל והייתי אמורה לצאת באוטובוס של 10:40, אבל לקח לי הרבה זמן להעביר משמרת (בגלל כל הבלאגן הנ"ל) ואיחרתי את האוטובוס הזה (מי יכול להגיד עכשיו שאני חולת בית ושיותר חשוב לי לצאת הביתה מאשר שהמשמרת תעבור טוב?!?), ככה שהייתי בש.ג. רק ב-11:00 (כשהאוטובוס הבא הוא ב-12:00), למזלי תוך כ-10 דקות של ניסיונות כושלים לתפוס טרמפ, הגיע בחור שנסע צפונה ולקח אותי מהבסיס עד הצומת שליד הבית, זה הכי כיף בעולם! ויצא לי להנות מהתענוג הזה רק פעמיים בכל השירות שלי, למרות שזה לא נדיר שאנשים נוסעים צפונה מהבסיס ("צפונה" נחשב גם אזור המרכז), אבל פשוט בדרך כלל אני משתדלת לבנות על האוטובוס ולא על טרמפים (כי בימים שאין מזל אפשר להתקע שעה בש.ג. ולא להשיג טרמפ). הגעתי הביתה בסביבות 11:45, ודי מהר הלכתי לדפוק שנ"צ של מעל 4 שעות. הייתי פשוט חייבת להשלים את החסר מהשבוע המגעיל שעבר עלי.

ואז כבר התחילה ההרגשה של הסופ"ש. הכנתי דיסק לאוטו עם 23 שירים ממש טובים, אבל המערכת באוטו שלי החליטה לדחות את הדיסק הזה (זה ממש מצחיק, מכניסים אותו, המערכת חושבת כמה שניות, ואז מוציאה אותו החוצה ומנגנת גלגל"צ!). בערב היינו 3 בנות בבית של אחת מאיתנו, שיחקנו כל מיני משחקי קופסא מפגרים (כמו "הרמז", משחק שרק לאחרונה למדתי איך לשחק אותו וייקח שנים עד היום שבו אני אנצח במשחק), זה ה"ג'וק" החדש שלנו ות'אמת שעם כמה שזה נשמע מעפן זו ממש אחלה דרך לבלות ביחד. זה לא שנמאס לנו מהפאבים, למרות שקצת כן בעצם כי המבחר כל כך מצומצם (מה לעשות שבדרום המגוון די עלוב, ובנוסף רוב הפאבים שם של סטודנטים או לגילאי 21+ / 24+ וכו') אבל זו גם דרך.

והיום בצהריים, כלומר ממש עוד מעט, ניסע כל המשפחה לסעוד את נפשנו במסעדת בשרים. היה לנו מנהג ללכת לדפוק ארוחה לכבוד התעודות, ומסתבר שהיום אח שלי קיבל תעודה. כמובן שאנחנו כאלה ילדים חמודים ומוכשרים, ככה שההורים שלנו יודעים מראש שהם יראו בתעודות ציונים מעולים, ויודעים מראש שיהיה צריך לחגוג את זה במסעדה. אני לצערי כבר לא מקבלת תעודות, הלוואי שהייתי יכולה להתחלף עם אח שלי ולהיות בכיתה י"א (למרות שצריך ללמוד מתמטיקה... טוב, אז לא משנה!). בקיצור, כרגע הארוחה היא רק בזכותו. וטוב שזה יצא בסופ"ש שאני בבית, כי אני לא יודעת אם הם היו מחכים לי עם זה.

אני אזוז להתקלח, שאני אספיק לפני שנצא. שבת שלום!

אז נכון שבפוסט הקודם הבטחתי לא להצטרף לחגיגת סיכומי השנה / העשור שהיתה פה בשבועות האחרונים, אבל איכשהו גם אני נסחפתי לזה (דבר שלא יקרה לי בחיים בתחום האיי-פון למי שתהה, אני לא נסחפת בקטעים האלה). כשחשבתי בהתחלה על שנת 2009 לא עלו לי יותר מדי רעיונות, חשבתי "נו טוב, עוד שנה רגילה שכזו..", אבל אחרי מעט מחשבה (והצצה קצרה בפוסטים מהשנה האחרונה) הגעתי למסקנה שזו היתה שנה מיוחדת, שקרו בה הרבה שינויים, קרו דברים שלא קרו בשנים קודמות, ודברים שהיו קודם התפתחו לטובה או לרעה.

אז באיחור קל (מה לעשות שלא הייתי בבית בימים האחרונים), אני מציגה את סיכום שנת 2009 שלי:

את שנת 2009 פתחתי כשאני מתגברת משמרות לחימה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", ותוך כדי כך עדה לכל מיני נתונים מעניינים בזמן אמת (גם על תקיפה וגם על ספיגה). זה היה בסילבסטר, ובכמה שבועות שלאחר מכן. במהלך השבועות האלה למדתי לחיות תחת מתקפת גראדים/קסאמים (אני לא מבדילה), גם בבית וגם מעבר לכך... ובסך הכל אפשר לומר שאלה היו ימים יפים - היתה הרגשה של איחוד, היתה הרגשה של "הנה אנחנו מראים להם, שלא יתעסקו איתנו", היה מאוד מגניב להרגיש חלק מכל העניין (כמובן במובן הג'ובניקי).

תוך כדי המבצע הכרתי את הבן אדם שדי מהר הפך לחבר שלי לכמעט שנה שלאחר מכן, קשר ארוך ביותר אבל גם מסובך ביותר ומלא באי הבנות. בילינו לא מעט ביחד, גם באמצע השבוע בבסיס, וגם בסופ"שים (אצלי, אצלו ולפעמים אפילו בבסיס כשיצא לו לסגור). אציין רק שהקשר הזה נגמר ממש בימים אלה, בהחלטה קשה ולא פשוטה שבאה מהצד שלי, בתקווה שזו ההחלטה הנכונה ושאף אחד מאיתנו (ובעיקר אני) לא יתחרט על זה.

בשבועות שלאחר מכן עשיתי מעשה "אמיץ", שנבע מהרבה טחינות של מטבחים (שתורצו על ידי המילה הכה אהובה - בלת"ם), החלטתי שאני חייבת למצוא דרך לקבל פטור מהחרא הזה. את רופא היחידה ניסיתי לשכנע שאני סובלת מכאבי גב אחרי תורנויות בעקבות התאונה שהיתה לי לפני מספר שנים. זה לא ממש הלך, אבל השמוק נתן לי הפנייה לאורתופד, ששלחה אותי על בית-חולים 10 בחיפה (ביום שבו הרכבות מדרום לתל אביב לא פעלו! בעצם זה קורה כל שבועיים), בתקווה שהוא יאמין לי קצת יותר. אני חייבת לציין - כן, באתי בגישה של "אני חייבת לקבל פטור!", אבל באמת היו שם כאבי גב מכובדים. פשוט הנחתי שזה דבר שכיח שקורה לכולם. אבל מסתבר שלא, ובאותו יום בפברואר התגלה לי שאני סובלת מעקמת, דבר שאמנם בסופו של דבר גרם לכך שאני לא אעשה יותר תורנויות מטבח (למרות שגם זה לקח זמן, וגם אחרי אותו יום היו כמה וכמה מטבחים שעשיתי, כאשר הזכור ביותר הוא המטבח ביום הזיכרון ויום העצמאות), אבל גם העלה בי מעט פחד לגבי הכאבים שעומדים לעבור עליי בעתיד. בהמשך הלכתי פעמים בודדות לפיזיותרפיה, אבל הנסיבות הקשו עליי (בעיקר בגלל שזה מתבצע בימי חמישי, כלומר שאני יכולה להגיע מקסימום פעם בשבועיים, וגם אז זה על הזמן הפנוי המעט שיש לי. אה, וגם כי התעצלתי) והמשפט "טוב יאללה, נדחה את זה כבר לאזרחות" נאמר גם בהקשר הזה.

בשנה החולפת התחיל המנהג שקיים אצל הרבה חיילים - לחיות מסופ"ש לסופ"ש, רק שאצלי זה היה יותר בכיוון של "לחיות מסופ"ש לסופ"ש שאחרי שבועיים". כן כן, החצאים נמשכו להם גם השנה, וימשכו גם בשנה הקרובה (כלומר בשמונת החודשים הקרובים!). במהלך השנה גם שתי החברות הטובות שלי התגייסו, וכעת גם הן סובלות מיציאות דומות לשלי, ככה שיוצא לנו להיפגש פעם בשבועיים. ה"פעם בשבועיים" זו איזשהי אשליית אזרחות מאוד מאוד כיפית, שמתחילה בחמישי בצהריים, ובדרך כלל מתנפצת בשעות הערב במוצאי שבת. אותה אשליה כללה השנה פעילויות שונות, כאשר העיקרית שבהן היא יציאה לכל פאב אפשרי שיש פה (וגם לכמה כאלה קצת פחות "אפשריים", למשל כאלה של סטודנטים, שממש קשה להיכנס אליהם בשעות העומס), ואילו המשניות כללו דברים כמו פיקניקים, על האש, ים, טורנירי טאקי, טורנירי טאקי שמלווים בפיצה, ביקור בבסיס של מישהי שסוגרת (דבר שיוצא מעט מאוד פעמים, כי בדרך כלל אנחנו סוגרות כולנו את אותה שבת), וכמובן הדבר הכי בסיסי - לשבת אצל מישהי בבית, לפטפט (יצאה לי מילה של מורים), לאכול, להיות בפייסבוק, ובקיצור - להיות ביחד.

אני בטוחה שאם בעוד כמה וכמה שנים מישהו ישאל אותי מה הדבר שאני הכי זוכרת משנת 2009 (או בעצם מה הדבר היחיד שאני אזכור בעוד כמה שנים), אני אוכל לענות במילה אחת פשוטה: מדונה. אמנם מדונה היא גורם שמאפיין כל שנה מאז 2004, אבל השנה קרה הדבר הגדול. נראה לי שאפילו מיותר לציין את זה, ובטח שמיותר להרחיב על זה. אמנם עברו מעל 4 חודשים, אבל גם בדקות אלו ממש קשה לי להאמין שבסיכום שנת 2009 שלי יהיה כתוב "הייתי בהופעה של מדונה בישראל". אני צריכה עוד כמה חודשים לעכל את זה...

לקראת סוף השנה, בחודש נובמבר, קרה דבר שחיכיתי לו בערך שנה שלמה - השתחררה מי שהיתה המ"ע שלי (שזה סוג של מפקדת של המחלקה שלי, נגדת שחתמה קבע אחרי השירות הסדיר), מי שהיתה עבורי התגלמות הרשע מאז אותו יום מקולל באוקטובר 2008 שבו דרכה כף רגלי לראשונה בבסיס (טוב נו, הגזמתי קצת. אבל שנאתי אותה ממש!). ספרתי את החודשים עד שיגיע התאריך הזה, ובאמת נראה לי שאני הבן אדם הראשון שסופר את הזמן עד לשחרור... של מישהו אחר! באמת שהיא עשתה לי את המוות, היא היתה בן אדם שפועל על פי מצב הרוח הרגעי שלו. רגע אחד היא היתה יושבת איתנו ומריצה דאחקות על כל הבסיס, מכינה איתנו ארוחת צהריים במטבחון, מדברת על כל נושא שבעולם (גם דברים אישיים), ושניה אחר כך היא היתה יכולה להיכנס לדמות של "מפקד הטייסת הקשוח" ולהתחיל עם האיומים, דחיית/ביטול אפטרים ויציאות ועוד כל מיני דברים שלא ממש בא לי להיזכר בהם. ונזכיר - כולה בחורה שגדולה ממני בשנתיים, וחתמה שנה קבע כדי לעשות יומיות קרוב לבית ולהרוויח 4,000 ש"ח בחודש. אז כן, בסוף גם זה הגיע. היא השתחררה, ואפילו "חגגה" את זה ביחד עם כמה בנות מהגף במסעדה די יקרה (היה לא משהו, ואף פעם לא יצאתי ממסעדה עם חשבון של 102 ש"ח, ובאמת שלא אכלתי הרבה כל כך), ואנחנו עברנו להיות חיילות של קצינה שהיתה בגף ופיקדה על חיילות אחרות (או במילים עדינות: זרקו עליה עוד 2 חיילות כי רצו לחסוך בתקן). כמובן שזה גם השפיע עלינו - רוב העבודה שהיתה של המ"ע, עברה אליי ואל החיילת השניה שעובדת איתי. שתבינו - עבודה שעד עכשיו נתנו לנגדת שמקבלת 4,000 ש"ח בחודש (ואין לי בעיה להזכיר את הנתון הזה עוד עשרות פעמים בפוסט) לעשות, העבירו לשתי חיילות בסדיר (כמובן בנוסף לעבודה שהיתה לנו עד עכשיו). מלבד זה שלא קיבלנו כל אחת את ה-2,000 ש"ח בחודש שמגיעים לנו עקב קבלת התפקיד החדש, קיבלנו הרבה אי הבנות, סכסוכים בתחום העבודה (שהשפיעו גם בתחום האישי), הרבה טעויות (אבל לא מבצעיות/גורליות במיוחד), וכמובן הרבה כאב ראש. אבל כמובן שלא חידשו לנו כלום - ככה זה בצבא, וכל שנותר לשתי חיילות מסכנות כמונו זה לצבוע מדי חודש את דף הפז"מ ולקוות לטוב.

האישיו האחרון שאפשר להזכיר בהקשר של שנת 2009 הוא דבר די טרי, שכתבתי עליו ממש בפוסטים האחרונים וכרגע אין איתו יותר מדי התפתחויות, ולכן גם לא יהיה לי יותר מדי מה להרחיב. לפני מספר שבועות התגלה אצל אמא שלי סרטן שד, הדבר הכי חשוב שאני חייבת להזכיר - גילוי מוקדם. זה המפתח להכל! גילו את התאים בשלב מאוד מוקדם, כשהם עדיין לא הספיקו להתפתח, ולכן הטיפול עצמו יהיה יחסית קל. מה גם שמדובר בסוג של סרטן יחסית נפוץ וקל, בניגוד לסוגים אחרים של סרטן שגרמו לי לפני כשנה להיפרד מקורבת משפחה בת 6 שנפטרה (אגב, עוד דבר שקרה השנה, אבל לא הרגשתי צורך להרחיב עליו). אז כרגע אנחנו בשלב של הטיפול הכימותרפי, שהולך די בסדר. התהליך אמור להימשך בחודשים הקרובים, ואני בטוחה שבסיכום השנה של 2010 (אם יהיה כזה), אחד האירועים המשניים שאדווח עליו יהיה ההחלמה של אמא (וזאת כמובן, כי יש אירוע אחד מרכזי מאוד וידוע מראש בשנת 2010...)

וזהו, זו היתה שנת 2009 שלי בקצרה (כן! אצלי זה נחשב קצר),

כל שנותר לי זה לאחל ששנת 2010 תהיה מגניבה לפחות כמו זו שקדמה לה (כי למרות הכל, באמת 2009 היתה מגניבה ממש!), ובעצם יותר!

שנשמע המון המון בשורות טובות, ומעט רעות (אני מנסה להיות ריאלית),

וכמובן - להמשיך לדבוק באופטימיות שאני כל כך מנסה לדגול בה...

וכן, גם אני חייבת להוציא את זה:

שנת השחרור הגיעה!