אז נכון שבפוסט הקודם הבטחתי לא להצטרף לחגיגת סיכומי השנה / העשור שהיתה פה בשבועות האחרונים, אבל איכשהו גם אני נסחפתי לזה (דבר שלא יקרה לי בחיים בתחום האיי-פון למי שתהה, אני לא נסחפת בקטעים האלה). כשחשבתי בהתחלה על שנת 2009 לא עלו לי יותר מדי רעיונות, חשבתי "נו טוב, עוד שנה רגילה שכזו..", אבל אחרי מעט מחשבה (והצצה קצרה בפוסטים מהשנה האחרונה) הגעתי למסקנה שזו היתה שנה מיוחדת, שקרו בה הרבה שינויים, קרו דברים שלא קרו בשנים קודמות, ודברים שהיו קודם התפתחו לטובה או לרעה.

אז באיחור קל (מה לעשות שלא הייתי בבית בימים האחרונים), אני מציגה את סיכום שנת 2009 שלי:

את שנת 2009 פתחתי כשאני מתגברת משמרות לחימה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", ותוך כדי כך עדה לכל מיני נתונים מעניינים בזמן אמת (גם על תקיפה וגם על ספיגה). זה היה בסילבסטר, ובכמה שבועות שלאחר מכן. במהלך השבועות האלה למדתי לחיות תחת מתקפת גראדים/קסאמים (אני לא מבדילה), גם בבית וגם מעבר לכך... ובסך הכל אפשר לומר שאלה היו ימים יפים - היתה הרגשה של איחוד, היתה הרגשה של "הנה אנחנו מראים להם, שלא יתעסקו איתנו", היה מאוד מגניב להרגיש חלק מכל העניין (כמובן במובן הג'ובניקי).

תוך כדי המבצע הכרתי את הבן אדם שדי מהר הפך לחבר שלי לכמעט שנה שלאחר מכן, קשר ארוך ביותר אבל גם מסובך ביותר ומלא באי הבנות. בילינו לא מעט ביחד, גם באמצע השבוע בבסיס, וגם בסופ"שים (אצלי, אצלו ולפעמים אפילו בבסיס כשיצא לו לסגור). אציין רק שהקשר הזה נגמר ממש בימים אלה, בהחלטה קשה ולא פשוטה שבאה מהצד שלי, בתקווה שזו ההחלטה הנכונה ושאף אחד מאיתנו (ובעיקר אני) לא יתחרט על זה.

בשבועות שלאחר מכן עשיתי מעשה "אמיץ", שנבע מהרבה טחינות של מטבחים (שתורצו על ידי המילה הכה אהובה - בלת"ם), החלטתי שאני חייבת למצוא דרך לקבל פטור מהחרא הזה. את רופא היחידה ניסיתי לשכנע שאני סובלת מכאבי גב אחרי תורנויות בעקבות התאונה שהיתה לי לפני מספר שנים. זה לא ממש הלך, אבל השמוק נתן לי הפנייה לאורתופד, ששלחה אותי על בית-חולים 10 בחיפה (ביום שבו הרכבות מדרום לתל אביב לא פעלו! בעצם זה קורה כל שבועיים), בתקווה שהוא יאמין לי קצת יותר. אני חייבת לציין - כן, באתי בגישה של "אני חייבת לקבל פטור!", אבל באמת היו שם כאבי גב מכובדים. פשוט הנחתי שזה דבר שכיח שקורה לכולם. אבל מסתבר שלא, ובאותו יום בפברואר התגלה לי שאני סובלת מעקמת, דבר שאמנם בסופו של דבר גרם לכך שאני לא אעשה יותר תורנויות מטבח (למרות שגם זה לקח זמן, וגם אחרי אותו יום היו כמה וכמה מטבחים שעשיתי, כאשר הזכור ביותר הוא המטבח ביום הזיכרון ויום העצמאות), אבל גם העלה בי מעט פחד לגבי הכאבים שעומדים לעבור עליי בעתיד. בהמשך הלכתי פעמים בודדות לפיזיותרפיה, אבל הנסיבות הקשו עליי (בעיקר בגלל שזה מתבצע בימי חמישי, כלומר שאני יכולה להגיע מקסימום פעם בשבועיים, וגם אז זה על הזמן הפנוי המעט שיש לי. אה, וגם כי התעצלתי) והמשפט "טוב יאללה, נדחה את זה כבר לאזרחות" נאמר גם בהקשר הזה.

בשנה החולפת התחיל המנהג שקיים אצל הרבה חיילים - לחיות מסופ"ש לסופ"ש, רק שאצלי זה היה יותר בכיוון של "לחיות מסופ"ש לסופ"ש שאחרי שבועיים". כן כן, החצאים נמשכו להם גם השנה, וימשכו גם בשנה הקרובה (כלומר בשמונת החודשים הקרובים!). במהלך השנה גם שתי החברות הטובות שלי התגייסו, וכעת גם הן סובלות מיציאות דומות לשלי, ככה שיוצא לנו להיפגש פעם בשבועיים. ה"פעם בשבועיים" זו איזשהי אשליית אזרחות מאוד מאוד כיפית, שמתחילה בחמישי בצהריים, ובדרך כלל מתנפצת בשעות הערב במוצאי שבת. אותה אשליה כללה השנה פעילויות שונות, כאשר העיקרית שבהן היא יציאה לכל פאב אפשרי שיש פה (וגם לכמה כאלה קצת פחות "אפשריים", למשל כאלה של סטודנטים, שממש קשה להיכנס אליהם בשעות העומס), ואילו המשניות כללו דברים כמו פיקניקים, על האש, ים, טורנירי טאקי, טורנירי טאקי שמלווים בפיצה, ביקור בבסיס של מישהי שסוגרת (דבר שיוצא מעט מאוד פעמים, כי בדרך כלל אנחנו סוגרות כולנו את אותה שבת), וכמובן הדבר הכי בסיסי - לשבת אצל מישהי בבית, לפטפט (יצאה לי מילה של מורים), לאכול, להיות בפייסבוק, ובקיצור - להיות ביחד.

אני בטוחה שאם בעוד כמה וכמה שנים מישהו ישאל אותי מה הדבר שאני הכי זוכרת משנת 2009 (או בעצם מה הדבר היחיד שאני אזכור בעוד כמה שנים), אני אוכל לענות במילה אחת פשוטה: מדונה. אמנם מדונה היא גורם שמאפיין כל שנה מאז 2004, אבל השנה קרה הדבר הגדול. נראה לי שאפילו מיותר לציין את זה, ובטח שמיותר להרחיב על זה. אמנם עברו מעל 4 חודשים, אבל גם בדקות אלו ממש קשה לי להאמין שבסיכום שנת 2009 שלי יהיה כתוב "הייתי בהופעה של מדונה בישראל". אני צריכה עוד כמה חודשים לעכל את זה...

לקראת סוף השנה, בחודש נובמבר, קרה דבר שחיכיתי לו בערך שנה שלמה - השתחררה מי שהיתה המ"ע שלי (שזה סוג של מפקדת של המחלקה שלי, נגדת שחתמה קבע אחרי השירות הסדיר), מי שהיתה עבורי התגלמות הרשע מאז אותו יום מקולל באוקטובר 2008 שבו דרכה כף רגלי לראשונה בבסיס (טוב נו, הגזמתי קצת. אבל שנאתי אותה ממש!). ספרתי את החודשים עד שיגיע התאריך הזה, ובאמת נראה לי שאני הבן אדם הראשון שסופר את הזמן עד לשחרור... של מישהו אחר! באמת שהיא עשתה לי את המוות, היא היתה בן אדם שפועל על פי מצב הרוח הרגעי שלו. רגע אחד היא היתה יושבת איתנו ומריצה דאחקות על כל הבסיס, מכינה איתנו ארוחת צהריים במטבחון, מדברת על כל נושא שבעולם (גם דברים אישיים), ושניה אחר כך היא היתה יכולה להיכנס לדמות של "מפקד הטייסת הקשוח" ולהתחיל עם האיומים, דחיית/ביטול אפטרים ויציאות ועוד כל מיני דברים שלא ממש בא לי להיזכר בהם. ונזכיר - כולה בחורה שגדולה ממני בשנתיים, וחתמה שנה קבע כדי לעשות יומיות קרוב לבית ולהרוויח 4,000 ש"ח בחודש. אז כן, בסוף גם זה הגיע. היא השתחררה, ואפילו "חגגה" את זה ביחד עם כמה בנות מהגף במסעדה די יקרה (היה לא משהו, ואף פעם לא יצאתי ממסעדה עם חשבון של 102 ש"ח, ובאמת שלא אכלתי הרבה כל כך), ואנחנו עברנו להיות חיילות של קצינה שהיתה בגף ופיקדה על חיילות אחרות (או במילים עדינות: זרקו עליה עוד 2 חיילות כי רצו לחסוך בתקן). כמובן שזה גם השפיע עלינו - רוב העבודה שהיתה של המ"ע, עברה אליי ואל החיילת השניה שעובדת איתי. שתבינו - עבודה שעד עכשיו נתנו לנגדת שמקבלת 4,000 ש"ח בחודש (ואין לי בעיה להזכיר את הנתון הזה עוד עשרות פעמים בפוסט) לעשות, העבירו לשתי חיילות בסדיר (כמובן בנוסף לעבודה שהיתה לנו עד עכשיו). מלבד זה שלא קיבלנו כל אחת את ה-2,000 ש"ח בחודש שמגיעים לנו עקב קבלת התפקיד החדש, קיבלנו הרבה אי הבנות, סכסוכים בתחום העבודה (שהשפיעו גם בתחום האישי), הרבה טעויות (אבל לא מבצעיות/גורליות במיוחד), וכמובן הרבה כאב ראש. אבל כמובן שלא חידשו לנו כלום - ככה זה בצבא, וכל שנותר לשתי חיילות מסכנות כמונו זה לצבוע מדי חודש את דף הפז"מ ולקוות לטוב.

האישיו האחרון שאפשר להזכיר בהקשר של שנת 2009 הוא דבר די טרי, שכתבתי עליו ממש בפוסטים האחרונים וכרגע אין איתו יותר מדי התפתחויות, ולכן גם לא יהיה לי יותר מדי מה להרחיב. לפני מספר שבועות התגלה אצל אמא שלי סרטן שד, הדבר הכי חשוב שאני חייבת להזכיר - גילוי מוקדם. זה המפתח להכל! גילו את התאים בשלב מאוד מוקדם, כשהם עדיין לא הספיקו להתפתח, ולכן הטיפול עצמו יהיה יחסית קל. מה גם שמדובר בסוג של סרטן יחסית נפוץ וקל, בניגוד לסוגים אחרים של סרטן שגרמו לי לפני כשנה להיפרד מקורבת משפחה בת 6 שנפטרה (אגב, עוד דבר שקרה השנה, אבל לא הרגשתי צורך להרחיב עליו). אז כרגע אנחנו בשלב של הטיפול הכימותרפי, שהולך די בסדר. התהליך אמור להימשך בחודשים הקרובים, ואני בטוחה שבסיכום השנה של 2010 (אם יהיה כזה), אחד האירועים המשניים שאדווח עליו יהיה ההחלמה של אמא (וזאת כמובן, כי יש אירוע אחד מרכזי מאוד וידוע מראש בשנת 2010...)

וזהו, זו היתה שנת 2009 שלי בקצרה (כן! אצלי זה נחשב קצר),

כל שנותר לי זה לאחל ששנת 2010 תהיה מגניבה לפחות כמו זו שקדמה לה (כי למרות הכל, באמת 2009 היתה מגניבה ממש!), ובעצם יותר!

שנשמע המון המון בשורות טובות, ומעט רעות (אני מנסה להיות ריאלית),

וכמובן - להמשיך לדבוק באופטימיות שאני כל כך מנסה לדגול בה...

וכן, גם אני חייבת להוציא את זה:

שנת השחרור הגיעה!

תקופה לא פשוטה עוברת עליי עכשיו. ולא, אני כבר כמה זמן בלא בקטע של להתלונן ולהראות לכולם כמה שרע לי ועצוב לי, אבל גם להכניס את עצמי לסרטים של "הכל מעולה" זה לא הקטע שלי. אני איפשהו באמצע, אני מקווה שיותר בכיוון האופטימי.

בשבועות האחרונים התגלו אצל אמא שלי תאים סרטניים. המצב עוד יחסית טוב, כי תפסו את זה מוקדם, ואפילו הטיפול לא יהיה נורא כל כך. ובכל זאת, קשה לחיות בשלווה עם זה. קשה להעביר שבוע או שבועיים בבסיס ורק להתעדכן בטלפון, במיוחד שהחל משבוע הבא היא מתחילה עם הטיפולים.

המפקדת שלי מודעת לזה, ובקרוב גם המש"קית ת"ש תדע, ועדיין אני מניחה שייצא לי "לבלות" הרבה ימים רצופים בבסיס ורק לדמיין מה קורה בבית. לא שאמור לקרות הרבה, לפי מה שאמא טוענת, אבל אני לא יודעת אם היא באמת לוקחת הכל כל כך בקלות, או שפשוט מנסה לא להקשות על המשפחה.

תמיד הפחיד אותי לחשוב על המוות וכל מה שקשור בזה. אני פשוט לא יכולה לדמיין דברים כאלה, זה עושה לי כל כך רע. בשנים האחרונות היו בי כל הזמן פחדים לגבי מוות של אח שלי ושל אמא שלי. אני לא יודעת למה דווקא הם נבחרו "לככב", אבל לפעמים פשוט היה נראה לי שהמצב טוב מדי מהבחינה הזו, ובטוח תגיע איזשהי תאונת דרכים או משהו כזה, שיחריב הכל.

ולמרות הכל, זה די בסדר. סיכויי ההחלמה גבוהים, וזה גם יהיה תהליך קצר יחסית. היא טוענת שהיא תמשיך בחיים כרגיל - עבודה, תחביבים וכו'. אני רק צריכה לקוות שזו לא אותה אובר-אופטימיות שאני בעצמי מנסה להימנע ממנה...

אני והחבר ביחד כבר מעל 11 חודשים. כולם מסביבי אומרים לי "נו, מה את מכינה לכבוד השנה?", רק חבל שאני לא יכולה להבטיח שבכלל נחגוג את השנה.

11 חודשים, ויש מצב ש-11 חודשים יותר מדי.

ואני החלטתי בימים האחרונים שאני מסיימת עם זה. הייתי בהתלבטות כבר לא מעט זמן, ועכשיו הגיעה ההחלטה. זהו - חותכים.

רק חבל שהוא לא משתף פעולה. אני כל השבוע בבסיס - והוא כל השבוע בבית. וכשאני אומרת לו "אנחנו צריכים לדבר", הוא מגיב בצורה מוזרה, אומר לי "אם את רוצה להיפרד אז ניפרד כידידים, אם לא אז אני אעשה מה שאני יכול", אבל כשהוא מבין את הכוונות שלי באמת הוא ישר חוזר בו. לא יהיה פשוט להיפרד, לא לי ועל אחת כמה וכמה לו לא. אבל באמת שאין שום ברירה.

היתה שבת מעפנה, אחת המשעממות אפשר לומר. ככה זה כשאני יוצאת שתי שבתות רצופות - באחת מהן החברות יהיו בבסיס, ולעומת זאת כשאני אסגור שתי שבתות תהיה שבת אחת שהן יצאו ואני אסגור. אז עכשיו אני בבית ולא מעניין יותר מדי, ברור שתמיד כיף להיות עם המשפחה, להיפגש עם דודים, לראות סרט עם אחי (הלכנו לראות את "אזרח שומר חוק", אחד הסרטים הבודדים שאני יוצאת ממנו ואומרת שהוא טוב!), אבל מצד שני עדיין אני אחזור מחר לבסיס עם הרגשה של בזבוז. לעומת זאת, בשבת הבאה החברות יוצאות ואני סוגרת, מה שנותן לי כמה רעיונות אבל צריך לבדוק הכל טוב-טוב מראש. חוץ מזה, נשארו לי עוד 2 ימי חופש לממש ב-2009, שאני אקח בשבוע הקרוב או בזה שאחריו (עוד שבועיים זה השבוע של מסדר הכנפיים, ויש בלאגן בבסיס כל השבוע, אז אני לא ממש בונה על השבוע הזה).

ו-Don't forget  -  אופטימיות

מסתבר שיכולים גם לקרות דברים טובים.

הכרתי מישהו מהבסיס.

הוא בא לתובלה יוצאת ביום חמישי שבוע שעבר. הוא לא ידע שהתובלה נדחתה בשעה, ורק כשהוא הגיע אליי הוא גילה את זה. הוא נשאר לחכות אצלנו במגדל, ואנחנו דיברנו קצת. לא משהו רציני, אבל התחלה של דבר כזה. המשכנו לדבר בטלפון - בהתחלה במטכ"לי כשהוא התקשר בענייני עבודה, אחר כך גם כבר עברנו לדבר בפלאפון. בשלישי בערב הוא התקשר, אמר שהוא בדיוק יוצא לריצה ושהוא יכול לבוא למגדל. היה ממש קר בחוץ. הוא הגיע, ישבנו אצלי בחדר (או משרד, אם אפשר לקרוא לזה ככה) משהו כמו שעתיים. הוא הזמין אותי לבוא לראות את תל אביב, דבר שלא ממש יצא לי לעשות ובמיוחד לא בלילה, עקב מקום מגוריי הלא כל כך אטרקטיבי. וכך היה...

בחמישי בערב עליתי על המטוס לטיסה של כ-20 דקות לתל אביב. זו היתה הפעם הראשונה שאני משתמשת בשירות שאני מספקת, ושמחתי שסוף סוף זה קורה. הטיסה עצמה היתה מפחידה, הזמן עבר לאט וממש חיכיתי לשניה שבה רגלי ידרכו על אדמת תל אביב. זה אכן קרה, בסביבות 19:00 בערב. יצאתי מהבסיס הזה (שחברה ממש טובה שלי מהקורס משרתת בו, אבל לצערי באותן שעות היא לא היתה שם) והוא חיכה ליד הש"ג. אחרי הליכה קצרה (נו טוב, לא ממש קצרה, אבל סבירה) ונסיעה באוטובוס, ירדנו אצלו. הלכנו אליו הביתה, הכל היה כל כך מוזר. ומביך. ישבנו, ראינו טלוויזיה, דיברנו.

בסביבות 23:00 נסענו לתל אביב. הוא תיכנן שנלך לכל מיני מקומות, אבל בסוף הסתפקנו בללכת למסעדה בנמל. איכשהו לא הייתי כל כך רעבה, וזה מצב שלא מאפיין אותי בדרך כלל. את ההמבורגר עם הבייקון (הפתיע אותי איך במסעדה בישראל, שהיא לא ב"טיב טעם", יש תפריט שכתוב בו "בייקון") לא הצלחתי לסיים, את הקוקטייל עם התותים כן (היה טעים, אבל מתוק בטירוף). אחר כך הלכנו להסתובב בטיילת. היה מגניב לראות את הים בלילה, את הגלים, למרות שהיו מקומות שבהם היה חשוך מדי ולא ראו את הים. בשלב מסוים התיישבנו באחת הספות של מסעדה שהיתה סגורה, ואפשר לומר שזה היה הרגע - התנשקנו. קשה לי להגיד כמה זמן זה היה, אבל בטוח שהרבה.

חזרנו אליו הביתה. התקלחנו והלכנו לישון, כי למחרת היינו צריכים לקום מהר (כי הרכבת האחרונה דרומה יוצאת מתל אביב ב-11:00). בסביבות 4:00 הלכנו לישון, ב-8:30 קמנו. הזמן בבוקר טס, ואפילו לא הספקנו להכין ארוחת בוקר נורמלית כמו שרצינו. נסענו ביחד באוטובוס לארלוזורוב, שהגיע אחרי 10:30 ולכן חששנו שאני אאחר את הרכבת. חברה שלי, שמנה, שחזרה מהקורס שהיא עושה בנתניה וגם לקחה את הרכבת הזו, התקשרה אליי כשהיינו בדרך. רק ב-10:55 ירדנו מהאוטובוס, והלכנו מהר לתחנת הרכבת. בכניסה לתחנת הרכבת, בבדיקה הבטחונית, שמעתי את הכריזה "הרכבת לבאר שבע תצא מרציף מספר שלוש...", דבר שקצת הלחיץ אותי אבל לשמחתי חיילת נחמדה נתנה לי לעקוף אותה. שנינו קנינו כרטיסים (זה בעצם לא "קנינו" כי אנחנו חיילים ואנחנו נוסעים בחינם), וראינו שהרכבת מתקרבת לרציף. הוא אמר שאני אספיק, אני הייתי קצת פחות בטוחה בזה. ירדנו לרציף, ראינו את שמנה שם. ניסינו להפרד כמה שיותר מהר. כשהוא ביקש נשיקה לפרידה מן הסתם לא יכולתי לסרב, ואז הדלתות של הרכבת נסגרו... למזלי שמנה פתחה אותן, ואני זינקתי מהר לרכבת.

וזהו. נסעתי הביתה. החלפנו SMSים קצת, אחרי שהגעתי הביתה. שנינו סיכמנו שהיה כיף מאוד, ושזה יקרה שוב.

הוא קצת יותר מזליסט ממני, והוא לא עושה שבתות. אני בבסיס חצי מהשבתות שיהיו ב20 חודשים הקרובים, אבל מן הסתם זה אומר שבחצי השני של השבתות אני יוצאת...

משום מה אין לי יותר מדי מה להוסיף בנושא. אני מקווה ש... יהיה בסדר.

האם הולכת להיות הפסקת אש?

אני כל כך מחכה שייגמר כל המצב הזה, בגלל כל כך הרבה סיבות...

והנה, השבוע נוספה עוד סיבה חדשה (זו מהפסקה הקודמת)

איזה כיף, אבא שלי קנה לפטופ שנועד בעקרון להיות של אמא שלי, אבל מכיוון שפתאום טכנאי הצליח לסדר את הרשת האלחוטית, ועכשיו יש אינטרנט בכל המחשבים, החלטתי להשתלט על המחשב הזה. זהו, בינתיים הוא אצלי בחדר. אני מניחה שבימים הקרובים אני לא אשתמש בו (כי בכל זאת, הפסקת האש, שאיתה יבואו גם היציאות הטובות, לא נראית עד כדי כך קרובה), אז היא מוזמנת לנצל את זה.

האמת שבחרתי שעה קצת מוזרה לכתוב בה את הפוסט...

אני אלך לישון עכשיו.

שיהיה המשך סופשבוע מגניב ומהנה, ושנשמע בשורות טובות בשבוע הקרוב!

יסמין.