אני עדיין לא מעכלת שזה קרה, שהתאריך הזה באמת הגיע. קרוב לשנתיים חיכיתי, בכיתי, קיללתי, ספרתי את הימים - מתי יגיע כבר ה-30 באוגוסט 2010? באמת שהיו ימים שהייתי בטוחה שזה תאריך דמיוני, שלא באמת יגיע.

אני באמת מאושרת. כל כך מאושרת! אני אזרחית, אני משוחררת.

בתכלס, זה כרגע לא מאוד שונה מסתם חופש פסח בבית-הספר, או רגילה בצבא. במיוחד ככה סתם באמצע שבוע, שכולם בצבא (ובדיוק היום הילדים מתחילים שנת לימודים חדשה). אני לא עושה יותר מדי - ממשיכה ללמוד מילים באנגלית לפסיכומטרי (בינתיים אני לא סובלת מזה יותר מדי, אבל היום הזה יגיע), ומחליפה לק כל יום (לא האמנתי שיגיע היום שבו אני אוכל לבחור איזה לק לשים!). מחר בערב מתוכננת סוג של מסיבת שחרור, שאת רובה תכננה חברה שלי (אני מקווה שאפשר לסמוך עליה). אני מקווה שיגיעו האנשים שחשובים לי (ושהוזמנו!), בלי יותר מדי הברזות, כי בכל זאת - זה האירוע שחיכינו לו כבר חודשים רבים!

ומה הלאה? קשה לחשוב על זה בכלל... עוד 3 שבועות מתחיל הקורס של הפסיכומטרי, וכבר הזהירו אותי שזה הולך לתפוס בערך 99% מהחיים ומהזמן שלי. אני לא מפחדת מזה, אבל זה בטח יהיה אחד הדברים שיהיה בא לי לסיים... ויהיה "עד מתי?" חדש.

חוץ מזה, אני חייבת לכתוב פוסט לסיכום שירותי הצבאי. פשוט חייבת. אז בהמשך...

טוב, אז אני אחזור למילים...?

נ.ב. שנה להופעה של מדונה בישראל!!! איזה מטורף היה...

באמת שנמאס לי. למה השחרור לא מגיע?

נמאס לי להתווכח על ענייני ת"ש ויציאות,

נמאס לי שכשאני מתלוננת למפקדת שלי שהאפטרים שלי "ננגסים" כל הזמן היא מנסה לשכנע אותי שהיציאות שלי טובות (כמה בנות היא מכירה שמוכנות לסגור כל שבת שניה ולמשך כל השירות?!),

נמאס לי שבסוציומטרי הגפי קיבלתי תשובות נמוכות בכל המדדים, גם במדדים שקשורים בעבודה ובמקצעיות, כשבכלל רוב הבנות בגף לא מקיימות איתי שום קשר עבודה ולא יודעות כלום על רמת המקצועיות (הגבוהה!) שלי,

נמאס לי שיש בריכה בחצרים ויש 40 מעלות אבל עדיין לא טורחים לפתוח אותה ואני סתם מתפגרת בשבתות,

נמאס לי שאין לי אף בן אדם בבסיס שאני יכולה לכנות "חבר/ה",

נמאס לי לחשוב על זה כשאני אשתחרר אין שום אדם מהבסיס שאני אשמור איתו על קשר,

נמאס לי מהצביעות והשקרים של כולם,

נמאס לי להתקע בין בנות שאין לי שום דבר איתן במשותף,

נמאס לי לסגור חצאים אבל לא להיות בתפקיד כל השבת,

נמאס לי שמפקד הגף שלי אומר כמה שהתפקיד שלנו חשוב אבל תמיד "במקרה" מוציא אותנו הכי שוליים ולא חשובים בעולם,

נמאס לי שתמיד תוקעים סיורים/מסדרים/ימי הורים בימי חמישי שאני לא סוגרת, ואז אני יוצאת ב-16:00 במקום ב-10:00,

נמאס לי שכשאני אומרת לאנשים איפה אני גרה, והם קולטים שזה באיזור של הבסיס והם אומרים "פששש, איזה ת"ש!",

נמאס לי שמפילים עליי כל מיני דברים בפתאומיות, ומציבים דד-ליין לא הגיוני,

נמאס לי להיות תקועה במגדל מבודד ומרוחק ולהתקע ימים שלמים עם כמות מינימלית של אוכל,

נמאס לי מאנשים טיפשים שחושבים שאני פקידה שכל מהות התפקיד שלה זה לענות לטלפונים ולרשום דברים,

נמאס לי שכשחברות שלי חוזרות מהצבא יש להן סיפורים על כמה כיף וכמה מצחיק וכמה יש להן חברים טובים ומצחיקים בבסיס, ואני יכולה רק להקשיב להן, למות מקנאה ולתהות אם אולי היו מציבים אותי במקום אחר אז היה לי טוב כמו להן,

נמאס לי מטלפונים בשעות לא הגיוניות, של אנשים מטומטמים שחושבים רק על התחת של עצמם, ויודעים שאם הם שכחו להתקשר ב-21:00 כמו שביקשתי מהם, אז לא נורא! אפשר להתקשר ב-05:00, כי הם יודעים שאני ישנה עם הטלפונים ליד הראש,

נמאס לי לחזור מקוצרות אחרי חגים כדי לעשות משמרת לילה (בשבועות אני גם עושה מקוצרת רק כי ויתרתי לחיילת השניה שגרה בת"א, וזאת כמובן רק כי זה החג האחרון שלי בצבא, ברוך השם),

נמאס לי להיות מחלקה שלא יושבת בגף שלה ולא ממש קשורה לגף שלה, ובעצם ככה יוצא שאני לא משתייכת לשום מקום ותמיד נדפקת מזה,

נמאס לי מהשלישה המעצבנת שלא יודעת לתת לי תשובות מדויקות לגבי ימי החופש שיש לי, וגם מזה שאני בטוחה שיש לה טעות בעניין הזה ובעצם יש לי יותר ימי חופש ממה שכתוב כרגע,

נמאס לי מזה שאני משקיעה ת'נשמה שלי במשך חודשיים בהסמכה של חיילת חדשה (וטיפשה!!!), רק כדי שבסופו של דבר אני אגיד למפקדת שנמאס לי שהיא מזלזלת בי ובהסמכה, לא עושה את מה שאני מזכירה לה לעשות (ולמה בכלל אני צריכה להזכיר לה כמדובר בדברים שהיא צריכה לדעת?) ומה שהיא כבר כן טורחת לעשות היא עושה בזלזול ובצורה הכי מהירה (העיקר לסיים, לא חשוב מה התוצאה) - הגיע הזמן באמת!

נמאס לי מזה שהמפקדים מצפים שנהיה יצירתיים ורק נחשוב איפה אפשר להשקיע ולשפר את המחלקה / גף, כאילו שיש לי כוח לזה בתוך כל השביזות,

נמאס לי לספור את הימים לשחרור (כרגע 107), למה השירות צריך לעבור ככה?!?

עד מתי אוג' 08???

הייתי בטוחה שזה הולך להיות פוסט קצר, של כמה שורות.

אבל מסתבר שיש לי הרבה ייאוש והרבה תסכול מהשירות הצבאי שלי.

אבל שוב, "שורת המחץ" שהכי מעודדת אותי - כמה שסובלים יותר במהלך השירות וסופרים את השניות, השמחה וההנאה ביום השחרור ואחריו היא גדולה יותר!

וזה באמת מעודד, אני בטוחה שזה מה שיקרה. גם עכשיו, כשאני חושבת על יום השחרור אני כמעט בוכה מהתרגשות - איך אני אסע לבסיס לעשות קלירנס, להיפרד מכמה אנשים (לא שאכפת לי מהם, אבל סתם מתוך נימוס ובשביל הקטע של "ננה בננה, אני הולכת ואתם נשארים כאן!"), לעשות שתייה (וזה רק כי אני עושה עם עוד חיילת שהתגייסה ביחד איתי, בחיים לא הייתי עושה שתייה לבד), לנסוע לבקו"ם ולהחזיר את הציוד, ואולי גם לראות חיילים ביום הגיוס שלהם ולהקרע מצחוק...

באמת שזה נשמע כמו חלום.

סונג'רתי ללכת להדרכה של יומיים בצריפין, משהו שקשור במחשבים. ההדרכה הזו נמשכת יומיים כמו שאמרתי (שלישי-רביעי), ועושים בה "יומיות", כלומר לא ישנים שם. כמובן שצריפין ויומיות זה לא השילוב הכי אטרקטיבי עבורי (ת'אמת שכל דבר שכולל יומיות יהיה לא ממש אטרקטיבי לדעתי, אולי אם זה יהיה ממש קרוב לבית), וגם לא איזשהו קורס חופר. אבל כבר "נבחרתי", וחשבתי לפחות שאני אהנה מקצת יותר בית. אבל לא, מסתבר שהבית היחיד שאני אקבל יהיה בשלישי בערב, כלומר בין שני הימים. בעצם אני יוצאת מחצרים בתחילת הקורס, וחוזרת לשם בסופו. ועכשיו הפואנטה מתקרבת - בגלל שלהגיע מחצרים לצריפין זה עניין של יותר מכמה דקות, אני אמורה לישון במגורים ולצאת בבוקר על האוטובוס של 05:50 (שעה שאני שקיימת מבחינתי רק כשאני עושה שמירות!). לא, חס וחלילה שאני אצא הביתה ערב קודם לכן, אקום בשעה קצת יותר נורמלית ואסע לצריפין! מה פתאום, שיהיה קצת היגיון בצבא? הכי הגיוני שאני סתם אשאר בעוד ערב מיותר בבסיס. במקום להתחיל להסתבך בכל מיני חרטוטים עם המפקדת שלי, לאט לאט במהלך היום התבשל בי הרעיון - פשוט מאוד! ללכת הביתה בלי להצהיר על כך לאף אחד! הדילמה הזו הציקה לי במשך היום, ובערב, אחרי שירדתי מהמגדל, שיתפתי את אבא שלי בדילמה - כמובן שהתשובה שלו היתה ידועה מראש... אז המשכתי הלאה - השמנה בדיוק התקשרה אליי, וכתגובה לשאלה היא אמרה שהיא עצמה היתה מפחדת לעשות דבר כזה אבל אם אני חושבת שאין סיכון אז אולי כדאי. לבסוף, הגעתי למסקנה שצריך "להתייעץ" עם מישהו שיכוון אותי לתשובה הטובה, אז התקשרתי למר-אקס, חייל חפשן שכמובן המליץ לי להזיז את עצמי מהבסיס כמה שיותר מהר. וכך הגעתי להחלטה, ובסביבות 21:00 הייתי בבית. כשחשבתי על זה מראש, עלו בי תירוצים עלובים כמו "לא יהיה כיף בבית, כי כל הזמן אני אהיה בלחץ שמשהו יכול לקרות ויעלו עליי", אבל האמת שמהרגע שהגעתי הביתה שכחתי בכלל שאני חיילת, וחוץ מלהסתבך מעט עם האוטובוסים לצריפין לא חשבתי יותר מדי על הנושא.

לא שההתפלחות הזו נתנה לי המון זמן בית, אבל הספקתי לראות את המשפחה, להשלים פרק אחד של 'עספור', ולשבת במשך כשעתיים על נרגילה עם האח הקטן (הנרגילה הזו כנראה באמת הולכת להיות הדבר הבא!). והכי חשוב - אני אקום בערך שעתיים אחרי השעה שהייתי אמורה לקום אם הייתי נשארת בבסיס! וכמובן שאם הייתי נשארת הייתי אוכלת את עצמי במחשבות כמו "איזה פחדנית אני, איך לא יצאתי כשאין שום סכנה". נהדר.

אני רק מקווה שהפוסט הבא לא יפתח ב"זין, תפסו אותי! בקרוב המשפט והריתוק הממושך".

שני דברים קטנים שאני רוצה להוסיף בהזדמנות זו, למרות שכבר מאוחר:

• ביום חמישי הקרוב יש לנו בבסיס יום הורים של הטייסת. תמיד כשהיה דבר כזה בטייסות אחרות קצת קינאתי בהם, כי חשבתי שיכול להיות ממש מגניב להביא את המשפחה לראות את המקום שבו אני נמצאת כל כך הרבה. אבל כשגיליתי שגם תורנו הגיע לא ממש התלהבתי, בסך הכל הטייסת הזו לא ממש מעניינת, וקיים בי חשש שהאחים שלי יתאכזבו ואולי אף יקבלו את הרושם שאני עושה שירות די מעפן. וגם אמא שלי לא יכולה לבוא בגלל שיש לה הקרנה (יש לה כל יום בחודש האחרון). וחוץ מזה, תמיד ימצאו דרך להרוס את החגיגה: יש לצבא/בסיס/טייסת/גף קטע כזה, של לתקוע בכוונה דברים בימי חמישי. על הזין שלהם שיש חיילים שסוגרים חצי מהשבתות בשירות שלהם, ושיום חמישי הוא חלק מסופ"ש נדיר שלא מגיע כל שבוע. מה אכפת להם?! להם זה נוח, זה יום שאין הרבה דיונים ולא-יודעת-מה. ושוב, בפעם המיליארד, יש אירוע מטומטם ביום חמישי שיעכב את היציאה שלי (תיאורטית אני יוצאת ב-10:40, והשבוע השטות הזו מתוכננת להגמר ב-16:00). בקיצור, מעצבן... אבל אני כבר רגילה.
• פסיכומטרי... המילה שכל כך הפחידה אותי וגרמה לי לחשוב שהשחרור זה בעצם לא דבר כל כך טוב. אבל לאחרונה הכל השתנה, נכנסתי חזק לעניין הפסיכומטרי. כמובן שכרגע הכל עדיין בשלב הדיבורים והבירורים, אני פשוט מציקה לכל מי שיכול לנדב לי פיסת מידע בנושא. בשבת האחרונה, הצטרף קצין מאחת הטייסות וסיפר במקרה שהוא לומד לפסיכומטרי. כמובן שמהר מאוד התנפלתי עליו במטר שאלות מציקות, אבל הוא היה נחמד והרחיב על הנושא. הוא מאוד המליץ על High-Q (שם הוא לומד), וסיפר על השיטות המיוחדות שלהם ללימוד מילים, על הכיתות הקטנות (דבר שהבנתי שלא מתקיים ב'יואל גבע'), וכו'. הוא פחות או יותר שכנע אותי, ונראה לי שאני די סגורה עליהם. אני כמובן עדיין ממשיכה בבירורים ובחפירות, אבל יש לי כיוון מאוד ברור. אני מתכננת על המועד של דצמבר (המועד הראשון שרלוונטי אלי, לפי תאריך השחרור) שהקורסים אליו מתחילים ב-19.9 וב-20.9 (תלוי בסוג הקורס - ימי א'+ד' / ימי ב'+ה', ובוקר / ערב). אני מקווה בקרוב להרשם, שיהיה לי קצת זמן להתחיל עם המילים עוד לפני שמתחיל הקורס. שיהיה לי בהצלחה!

לילה טוב....