מנסים לשכנע אותי להשאר בשס"ן. מפעילים עליי לחצים.

אתמול כמעט נשברתי, וכבר עמדתי להחזיר תשובה חיובית.

מה, מה כל כך רע בלהשאר עוד חודש-חודשיים בצבא? אותו תפקיד רק בלי שבתות (מקוצרת פעם בשבועיים ומדי פעם שו"ש), אפטרים משופרים, בלי תורנויות, כסף. שאלתי הרבה חיילים מהבסיס מה דעתם, והרבה מאוד (בעיקר צעירים) אמרו "מה הבעיה? כולה חודשיים ואת עושה 8,000 ש"ח". נראה מאוד פשוט ונכון ממבט ראשון, אבל זו ראייה של חייל צעיר, כי אלה שענו לי ככה הם לא חיילים עייפים ושבוזים שכבר רואים את הסוף מול העיניים ועומדים מול החלטה קשה של האם לדחות בחודשיים את אותו סוף מיוחל, מבחינתם זה נראה כמו "חודשיים לפה, חודשיים לשם - מה ההבדל?". ויש הבדל! הבדל ענק!

אתמול התלבטתי בדילמה, והייתי צריכה לבחור בין שתי "גישות", שכל אחת תוביל אותי למסלול אחר:

האחת אומרת "הגיע הזמן להוציא ת'אף מהתחת" מה שנקרא, לא לחשוב רק על עצמי, לא לחשוב רק "איזה מנותקים, איך הם מעזים בכלל להציע לי להשאר, הם לא רואים כמה סבלתי גם ככה בשנתיים האחרונות?", אלא להבין שצריכים אותי פה, בלעדיי המחלקה לא תהיה מה שהיא היתה עד עכשיו, בלעדיי החיילת השניה תטחן בטירוף במשך מספר חודשים לא ידוע. ובכלל, להרוויח 4,000 ש"ח בחודש זה לא דבר שעושים בקלות באזרחות...

הגישה השניה אומרת "הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עצמי!", אחרי ששנתיים לא חשבתי על עצמי, הקרבתי מעצמי המון (אני לא מכירה יותר מדי חיילות ג'ובניקיות שעושות חצאים למשך כל השירות. כן, גם אחרי קבלת סמל), עשיתי מיליוני שבתות ומיליארדי לילות, השקעתי את הנשמה שלי, עבדתי מסביב לשעון (וזה לא סתם ביטוי. זה באמת מה שהיה), קיללתי המון רגעים, ירקתי כמויות אדירות של דם, ובקיצור - סבלתי. ואחרי כל זה? הערכה אנחנו בקושי מקבלים. אז כן, אולי מדי פעם באירועים מיוחדים (פרידות וכאלה) מישהו זורק מילה על כמה שהשקענו במחלקה ובלה בלה בלה, אבל ביומיום קל לראות כמה שאנחנו "חשובות, אבל לא מספיק", ולא באמת מעריכים אותנו. ההרגשה המגעילה הזו, ביחד עם כל האכזבות מהמפקדים במהלך השירות, ביחד עם העובדה שהמפקדת שלי עכשיו זו אחת שרגע אחד יכולה להתחנף בטירוף ושניה אחר כך לצעוק עליי ת'נשמה בגלל הדבר הכי קטן ועלוב, וביחד עם העובדה שאני באמת סופרת את הימים לשחרור (32!) ומקדשת את ה-30 באוגוסט כבר המון חודשים - כל אלה הביאו אותי לבחור ב"גישה" השניה. ולכן היום בבוקר אמרתי לאותה חיילת, שבמקרה יצא שהיא גם המפקדת שלי עכשיו, את המילה שלילי. כמובן שהיו המון התנצלויות, המון "חשבתי על זה הרבה", המון "רציתי להסכים אבל..." וחתיכת "אני אבוא לקראתך כמה שאפשר בחודש הקרוב", אבל אחרי כל אלה היה השלילי.

אני לא אשאר מבחירתי במקום שרע לי בו.

אתמול באמת היה יום קשה מהבחינה הזו. החלפתי דעה כל 10 דקות בערך, באמת. הייתי יכולה לדבר עם חברה בטלפון ולהגיד לה כמה שזה שווה ושעושים כסף וזה בכלל בלי שבתות, ושניה אחר כך היה צץ לי בראש הדבר הכי קטן שהזכיר לי שאני רוצה להשתחרר וישר חזרתי בי. התייעצתי עם הרבה חיילים, עם הקצינה שהיתה המפקדת שלי עד לא מזמן ומשתחררת מחר, עם המחליפה שלה, עם החברות, עם ההורים. רובם אמרו חיובי. אבל כשראיתי, בטבלת "בעד ונגד" שאמא שלי עשתה, "שמירת הקשר עם כל החבר'ה" מופיע כיתרון, במקום שב"נגד" יופיע "להשאר עם כל האנשים המעצבנים שממש נמאס לי מהם", הבנתי שאף אחד מבין כל האנשים שהתייעצתי איתם לא באמת מכיר לעומק את המצב שלי. אין חברים, אין כיף, אין (כמעט) צחוקים, לא הווי ולא נעליים. שירות מסריח שחייבים לשים לו סוף.

החודש הקרוב יהיה קשה, אני יודעת. אני יודעת שיעשו לי "דווקא", בצורה הכי ברורה ומפורשת. זה ברור לי, ואני מכירה את האנשים שאני עומדת מולם. יש אנשים מגעילים שחושבים רק על עצמם, והם רואים ב"שלילי" שלי הכרזת מלחמה (אגב, לא שאם הייתי נשארת אז היו נחמדים אליי, מנשקים לי את הרגליים ואומרים לי 'תודה' כל בוקר וערב). אני יודעת שאני אסבול בחודש הזה ואני אצטרך להקריב הרבה מעצמי, ויכול להיות אפילו שהחודש הזה יהווה את תמצית הסבל של כל השירות, כלומר הכל במרוכז. אבל אני יודעת שבעוד חודש וקצת, כשאני אגיע לבסיס על אזרחי כדי לעשות קלירנס, אני אדע שעשיתי את ההחלטה הנכונה, ושלא נתתי לאנשים אינטרסנטים להשפיע עליי ולעשות משהו שברור שאני לא רוצה לעשות. כי בעצם, מה השאלה פה בכלל?

יש מישהו שמכיר אותי וחשב שאני לא רוצה להתשחרר?!

שיהיה לי בהצלחה בחודש הקרוב, אני אהיה חזקה, וניפגש בעוד כחודש בפוסט השמח ביותר שנראה פה...

יצאתי עכשיו מהבסיס, אני יושבת במשרד של אמא שלי ומחכה שהיא תסיים ללמד, ואז נלך לאכול או משהו. בעקרון תיכננתי גם להיפגש עם עדן, אבל אני לא יודעת אם אני אספיק בכלל ואם יהיה טעם (אם הייתי יודעת בזמן...).

יצאתי עכשיו אחרי שבת שסגרתי, וזה יום חופש שאני חותמת עליו (עוד אחד מתוך ה-13 שנשארו לי בשלוש החודשים האחרונים של השנה), לא אפטר או "מתנה" מהסוג הזה, ועדיין יותר מדי אנשים חושבים שהם עושים לי טובה שהם "מרשים" לי לצאת. בכלל, בהתחלה לא הייתי אמורה לצאת בגלל כל מיני שטויות שיש בגף, בסוף מפקד הגף השתכנע ו"ויתר" לי (על מחר למשל, שגם רציתי לחתום, הוא לא ויתר לי), לפחות מישהו שם על זה שיש לחייל מסוים מיליארד ימי חופש שכמעט ואין לו מתי לקחת. באמת יופי. כל הקטע הזה ממש מעצבן אותי, כבר כתבתי על זה. אבל הזלזול של אנשים בדבר הזה, שזו אחת הזכויות הבסיסיות שיש לכל חייל - לקבל 15 ימי חופש בשנה אזרחית - כבר כל כך מעצבן. אז מקסימום היא לא תנצל את כל ימי החופש שיש לה, מה קרה? אז ישארו 3, 4, 5, 13 ימי שילכו לפח, מה זה משנה? ופאק, אני כל כך טוחנת שם בבסיס, אני נמצאת שם כל כך הרבה, ואני עושה גם כל כך הרבה ימי תורנות, למה מישהו חושב שעד שיש לי כמה ימים שמותר לי לקחת ולהיות קצת בבית, קצת להתנתק מהמקום הזה, אז אני לא אקח אותם?!

וחוץ מזה (גם באותו הקשר), בזמן האחרון יש יותר מדי אנשים שמעצבנים אותי, כי הם פשוט מתנהגים כמו זבל או תופסים מעצמם יותר מדי. או שהם מעיזים להיות מתנשאים ולחשוב שהם הכי חשובים בעולם, או שהם צבועים ושקרנים, או שהם תל-אביבים פלצנים (והם באים בכמויות שלא הייתי צריכה להתמודד איתן בעבר), או כאלה שבטוחים שהעולם מתנהל על-פי מצב הרוח שלהם באותו היום ואם הם קמו על רגל שמאל אז כל העולם אשם, או שהם נחמדים וחנפנים וחמודים כשהם צריכים משהו למרות שלפני שניה הם התנהגו כמו החרא הכי גדול בעולם, או שהם מהחארות האלה שרגע אחד אומרים לי / מבטיחים לי משהו ושניה אחר מתחרטים / טוענים שלא הבטיחו וכו'. ואני יודעת שיש אנשים כאלה, הרבה מאוד, וזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בהם. אבל עכשיו בתקופה האחרונה קרו לי כמה מקרים שממש הבליטו את כל העניין. באמת שאני צריכה להתחיל להיות מגעילה כלפי אנשים, כלומר להחזיר להם באותו מטבע. באמת, ובשיא הצניעות, שאני בן אדם מאוד רגיש, מתחשב, עדין. אני ממש לא מהאלה שמשקרים, צועקים, מחפשים לריב, מחפשים לפגוע, נוטרים טינה וכו'. אבל מסתבר שזה לאו דווקא הכי טוב כרגע. יש הרבה אנשים בסביבה שלי שכן מגיע להם יחס כזה, בדיוק כי זה היחס שהם נותנים לאחרים (ובין היתר לי).

זהו. הייתי חייבת לפרוק.

בתקווה רבה שאכן יהיה סוויץ' מסוים.

ועכשיו אני אעבור קצת לדבר על אופטימיות. בסופ"ש האחרון, למרות כל הדברים המעצבנים שתיארתי מקודם (שחלקם קרו בו), גם היו כמה דברים קצת יותר נחמדים ואופטימיים. אבל הדבר העיקרי שרציתי לכתוב עליו, אלה הן השיחות הארוכות שהיו לי עם מכונאי אחד שמשרת איתי (לא בדיוק "איתי", אבל באיזור שלי). אותו בן אדם איכשהו מצליח לשמור על שלווה ואופטימיות ברמות מטורפות, וכל זאת למרות המצב הלא ממש טוב שהוא נמצא בו, ואני אפרט: אותו חייל הולך להישפט במצ"ח על עבירה שהוא וחבר שלו עשו בבסיס (משהו יחסית רציני, לא קשור לנשק / אלימות). המשפט הזה בוודאות יביא אותם לישיבה בכלא, לא ברור של כמה זמן. חוץ מזה, אחרי אותו אירוע, הוא מספר, המפקדים שלו כל הזמן נטפלים אליו, מחפשים אותו בדברים הכי קטנים, ורק מחכים לטעות הכי קטנה שהוא יעשה כדי לדפוק אותו. מבקשים ממנו דברים לא הגיוניים, לא נותנים לו את הזכויות שמגיעות לו (הת"ש) ולא מתחשבים בו (למשל הוא סיפר שהשאירו אותו בבסיס מסוים ללילה בלי ליידע אותו מראש, ככה שהוא נתקע שם בלי שום דבר). ולמרות כל החרא הזה שהוא אוכל, והוא לא פז"מניק שיכול לראות את האור שבקצה המנהרה (הוא יותר צעיר ממני), הוא כל הזמן מצליח לשמור על אופטימיות! ולא רק זה, הוא עוד מעודד אותי ואומר לי שצריך להסתדר עם מה שיש, ושצריך לחשוב אופטימי. ואני לא מבינה מאיפה יש לו את הכוחות האלה. אני לא מדמיינת מה אני הייתי עושה במצב כמו שלו. אז אם לרגע מנסים להשוות, עם כמה שזה רע, המצב שלי די נחמד, ורק בגלל העובדה שאין לי "בעיות מיוחדות", כלומר שום דבר מעבר לדברים הרגילים. יש לי רק את השטויות הרגילים של היומיום, דברים רגילים שקל להתמודד איתם. אה כן, ואני גם משתחררת עוד 10 חודשים, ולו נשאר מעל שנתיים

בשבת אני הולכת למופע של אורי חזקיה שאמור להיות ממש קורע!

אז יש למה לצפות.

להתראות...

היה סופ"ש אחד המשעממים, הרגילים, הלא מיוחדים. אמנם תמיד כיף להיות בבית, לא משנה מתי, למה, איך וכו', אבל מבאס לחשוב ששבת "התבזבזה" כשתמיד גם סוגרים את השבת הבאה.

לאחר מכן נסעתי לבקר חברה טובה שלי, שהם יושבים עכשיו שבעה על סבא שלה. הרגשתי קצת לא נעים כי לא ידעתי בדיוק מה צריך/כדאי להגיד במצב כזה, בכל זאת זו פעם ראשונה שאני "מתמודדת" עם אירוע כזה לבד (כלומר לא עם המשפחה שלי). אבל דווקא לא היה נורא כל כך, האנשים שם פשוט ישבו ודיברו אחד עם השני, לא היתה אווירה של איזשהו משהו נורא.

משם המשכתי לביתי, שבתכלס חוץ מה-24 שעות בבית שגנבתי בשבת, לא הייתי בבית 10 ימים! מיום שני בחול המועד, עד יום חמישי שלשום. השמירות האלה פשוט הורסות כל אפטר פוטנציאלי. אה, וגם את שעות השינה (הרי שומרים בלילה, וישנים ביום). אבל דווקא השבוע השמירות היו ממש כיפיות, אפשר לומר שהכי טוב שהיה עד עכשיו. אפילו השעות של השמירה עצמה עברו לי מהר, והזמן מסביב בכלל טס, מה שהעביר את השבוע יחסית במהירות (תמיד זה ככה בשמירות, אבל הפעם זה היה אפילו עוד יותר).

מחר לצערי יום ראשון, היום הנורא. אני חוזרת לבסיס, אבל התכנון הוא להתחיל בניצול ימי החופש, שזה אומר לקחת אפטר ביום שלישי, ולחתום חופש ברביעי. כלומר שאם אף בן אדן מרושע לא יהרוס לי, אז אני מחר מגיעה לבסיס, יוצאת בשלישי בצהריים לאפטר, וחוזרת לבסיס בחמישי בבוקר, וכמובן סוגרת שבת.

בשני בערב מתוכננת יציאה של המחלקה שלי למסעדה, משהו קטן לפני השינוי הגדול שהולך לבוא עלינו, הלוואי שלטובה (המפקדת של המחלקה משתחררת, לא מביאים לה מחליפה, וכל העבודה שלה נופלת על שתי החיילות שעד עכשיו היו תחתיה).