בתכלס, זה החג האהוב עלי בשנה! לא כמו כל החגים הדתיים המסריחים האלה, שהכל רק איסורים ומצוות וחפירות וסבל. זה חג שבאמת יש מה לחגוג בו, זה יום ההולדת של המדינה שלנו, זה החג הכי רלוונטי. אה, וגם כל העל-האש זה ממש סבבה!

לשמחתי, השנה לא סגרתי את החג. קשה לעכל, אבל כבר עברה שנה מאז יום הזיכרון והעצמאות שסגרתי בתורנות מטבח מסריחה. מזל שעכשיו אני כבר פטורה ממטבחים, אחרת מי יודע אם לא הייתי חווה את אותה חוויה טראומתית בשנית...

בשבת האחרונה הייתי בבית, היה ממש כיף - נפגשתי עם חברה שסגרה חצאים הפוכים ממני בחודשים האחרונים, ואחר כך עוד היתה בחו"ל, ככה שהתראינו ממש מעט כשהסתדר איכשהו עם אפטרים באמצע שבוע. וכמובן, עדן - הידיד מספר 1, שבמוצאי שבת קפץ לבקר ולחגוג איתנו את יום הולדתו ה-19 (קטן!!!) בפאב בבאר שבע, שזו אגב היתה חוויה מגניבה ביותר, במיוחד כשבסוף החלטנו ללכת על נרגילה (לראשונה בחיינו) והיה ממש כיף!

ביום ראשון בבוקר חזרתי לבסיס, הייתי במשמרת מסריחה עד הערב (איכשהו תמיד אחרי שחוזרים מסופ"ש או איזשהו חופש, יוצאת לי משמרת מסריחה עם המון דברים מעצבנים. מן חוק כזה), ובערב המפקדת שלי לקחה אותי לטקס הבסיסי (בגלל שהבסיס מאוד גדול, זה לא מרחק הליכה, ולכן היא היתה צריכה להסיע אותי), שהיה מאוד מרגש כמובן, ואני שמחה שיצא לי להשתתף בו (כלומר לצפות בו) השנה, כי שנה שעברה כידוע זה לא קרה, ושנה הבאה.... באזרחות כבר. מיד אחרי הטקס עפתי הביתה, אבא שלי בא לאסוף אותי מהבסיס, הגעתי הביתה בערך ב-22:30, אבל הרווחתי עוד לילה בבית וזה מה שחשוב.

ביום שני בבוקר אבא שלי ואני הצטרפנו לשיעור נהיגה של אחי הקטן, האמת שהיה נחמד להיזכר בתקופת לימודי הנהיגה הטראומתית שלי (שנמשכה כ-8 חודשים ועלתה קרוב ל-7,000 ש"ח), והיה הרבה יותר נחמד לחשוב "וואו, סיימתי עם זה!", אמנם עברו כבר כמעט 3 שנים, אבל יש דברים שקשה לשכוח! אחרי השיעור, אבא שלי הוריד אותי בכניסה לבית הספר שלי. כמה מוזר לכתוב את זה, "בית הספר שלי", טוב שאני לא צריכה לכתוב עוד שניה "האוניברסיטה שלי". כן, עברו כבר כמעט שנתיים מאז שסיימתי להיות תלמידה בבית הספר, אבל עדיין לא פשוט להתנתק, ומאוד כיף לבוא לבקר. זו היתה הפעם השלישית שביקרתי בבית הספר מאז "השחרור" ממנו - פעם אחת היתה ביולי 09, כשקפצתי לשם ממש לכמה דקות כי אבא שלי היה צריך להחזיר לספריה ספר שאחי שכח להחזיר בסוף שנת הלימודים, ומכיוון שעל הדרך לקחתי איתו טרמפ לבסיס, אז הצטרפתי לטיול נוסטגליה קטן. זה באמת היה מוזר, זה היה כמה ימים אחרי שקיבלתי רב"ט והרגשתי מאוד פז"מניקית, הרגשתי כמו אדם שחזר מן המתים. כל פינה שהתסכלתי אליה, קפצו לי 100 זכרונות לראש. הפעם השניה היתה לאחר מספר חודשים, שהלכתי עם חברה ל"סתם ביקור", בעיקר כדי לראות את המחנכת שהיתה לנו בי"ב, שלשמחתי הרבה הצלחתי לשמור איתה על קשר פחות או יותר (שיחת טלפון פעם בכמה חודשים), וגם קצת כדי להיזכר. ולענייננו - אתמול היתה הפעם השלישית, ואולי הכי משמעותית עד כה. עוד לפני שהספקתי להכנס לשער בית הספר, ראיתי שתי מורות לספורט שלימדו אותי, ואחת מהן זיהתה אותי ועשתה לי איך שעושים עם האגודל, נו לא יודעת איך להגדיר את זה. כשנכנסתי, פגשתי את השמנה שבאה ישר מהבסיס וחיכתה שם כבר כמה זמן. החלטנו להתקדם לתוך בית הספר, אבל עדיין לא אזרנו מספיק אומץ כדי להיכנס לחדר המורים. בהתחלה פגשנו "סתם מורים", כמו למשל המורה שלימדה אותי תרבות ישראל בכיתה ח', שאחרי שהזכרתי לה את שמי היא טענה שהיא זוכרת אותי (עלק, אחרי 6 שנים?! ועוד אחרי שרוב הזמן באותה שנה היא היתה בחופשת לידה?!?), מורות לערבית שהתלהבו מהשמנה כי היא בחיל מודיעין, המורה המפורסמת ללשון מכיתות ט' ו-י' שחפרה לנו קצת על השאלון החדש שיש בלשון ועל כך שלא מסיימים לשון בכיתה י' אלא ממשיכים גם בי"א ואולי אפילו בי"ב (באסה). בהמשך החלטנו שזהו, חייבים להיכנס לחדר המורים! היה ריק יחסית, אבל בהמשך פגשנו מורה שאמנם לימדה אותי רק בכיתות ז' ו-ט', אבל שמרנו על קשר יחסית טוב (היו לנו הרבה שיחות במסנג'ר) והיא חינכה כיתה בשכבה שלי בשלוש שנות התיכון. וכמובן איך שכחתי את אחד הרגעים החשובים? המורה שלימדה אותי בשיעורי מגדר במגמה היא סגנית מנהל בית הספר, והיא יושבת במן משרד קטן ליד חדר המורים, וכשעברתי לידו פתאום נזכרתי שהיא פה, והבאתי הצצה קטנה פנימה - ואכן, היא היתה שם! זה באמת היה מרגש, כי זו מורה שמאוד אהבתי והערכתי במשך שלוש שנות הלימוד במגמה, ובערב הפרידה של המגמה, יום שאני לא אשכח בחיים, שנערך בחצר הביתה שלה, נשארנו ארבעתנו - אני, היא, תלמידה נוספת, וחברה של אותה מורה שכתבה ביחד איתה את תוכנית הלימודים - ודיברנו המון, אני כבר לא ממש זוכרת מה בדיוק היה, אבל אני זוכרת שרק לקראת 1:00 בלילה עזבתי משם. כאילו לא רציתי להיפרד. ואני מספרת את כל זה, כי מן הראוי היה שעם מורה כזו אני אשמור על קשר, לפחות כמו עם המחנכת אם לא יותר. אבל פה מגיע החלק המפתיע: לא, פשוט לא. לא שמרתי איתה על קשר, בכלל. לא החלפנו מילה מאז סיום התיכון. ועל זה באמת היה לי מאוד חבל. לא מזמן נפגשתי עם חברה שלמדה איתי במגמה (ועכשיו היא טוחנת בקרקל ובקושי שומעים ממנה), והיא טענה שהיא בקשר עם אותה מורה, בעיקר במייל. אני כמובן קינאתי, והיא ייעצה לי להתקשר אליה בימים הקרובים לאחל חג שמח (זה היה לפני פסח), וזה ישמש כתירוץ לחידוש הקשר. איכשהו לא הצלחתי, משהו עצר אותי, ורק למחנכת התקשרתי לאחל חג שמח. ואני אנסה לחזור למה שקרה אתמול... ראיתי אותה, וכמובן בא חיבוק גדול לאחר מכן. דיברנו קצת את דיבורי ה"מה קורה, איך בצבא, מתי את משתחררת, מה את מתכננת" וכו', כמובן שאני התעניינתי במצבה של המגמה האהובה שלי, שאני הייתי במחזור הראשון שלה, ועכשיו מסיימים המחזור השלישי. הבנתי ממנה שהמצב לא מאוד טוב, אמנם יש הרבה תלמידים אבל משהו מבחינת החומר משהו קצת איבד כיוון. דיברתי איתה על זה שכל מה שלמדתי די ברח לי מהראש, ואני לא מרגישה שהידע הזה הולך איתי בימים שאחרי התיכון. כשנפגשנו שוב אחרי הטקס (תכף אני אגיע גם לטקס עצמו...) היא נתנה לי את המספר שלה (מסתבר שהמספר שהיה רשום אצלי לא היה מעודכן), וסוג של "החלטנו לחדש את הקשר", אני יודעת שיהיה לי ממש לא נעים ליפול עליה באיזשהו יום חמישי או באפטר (ועולה בי עכשיו חשש שאני אדחה את זה לאחרי השחרור), אבל רק בגלל שבמהלך השנים שלמדתי איתה הרגשתי ממנה שהיא באה ממקום של שליחות, ושל "להפיץ את תורתה" ובאמת היתה תחושה שהנושא הזה בוער בעצמותיה, אני כנראה באמת אצור איתה קשר, ואני מאוד מקווה שהיא תסכים להיפגש איתי באיזשהו ערב (היא גרה לא רחוק ממני), לפגישה של רענון ועדכונים. אני מאוד מקווה שזה יקרה. טוב, אז נמשיך? הכל היה טוב ויפה, אבל עדיין לא מצאנו את המחנכת. אחת המורות אמרה לנו לחפש אותה בכיתת החינוך שלה, י"ב2, מה שהיה מצד אחד משעשע ומצד אחד אירוני, כי הדבר הראשון שיצא לי מהפה זה "אה, י"ב2! זה אנחנו!". כנראה שלא השתנה יותר מדי בשנתיים האחרונות. התכוונו לצאת לכיוון אותה י"ב2, אבל ישר ראינו אותה עומדת ומשוחחת עם כמה תלמידים, או אולי חיילים, לא זוכרת. רצינו להפתיע אותה מאחורה (היא עמדה עם הגב אלינו), אבל היא שמה לב מוקדם מדי, וכמובן מאוד התלהבה לראות אותנו. הסתובבנו איתה במשך כמה וכמה הדקות הבאות, וגם נכנסנו לשבת בחדר המורים עם כוס תה, ממש כמו מורות מן המניין. כמה מוזר, פעם הייתי מפחדת ונגעלת מהמקום הזה שנקרא חדר המורים, הייתי מתקרבת לשם לאט-לאט ומציצה פנימה, לראות אם המורה שאני צריכה נמצא בפנים ולקוות שאף אחד לא יקלוט אותי משולחן המורים למתמטיקה. ואתמול? הרגשנו שם כמו בבית, או בעצם כמו שבוי שחזר מהשבי, או כמו אדם ששב מן המתים. אז ישבנו איתה כמה דקות, והשעה כבר התקרבה ל-11:00, שעת הצפירה והטקס, אז התחלנו להתקדם לכיוון האיזור של הטקס. צר לי להגיד את זה, אבל הטקס לא היה מרגש כמו שציפיתי. כמובן שהיה מאוד יפה לראות את כל החיילים, והפעם אני ביניהם, עומדים עם כומתה על הראש בצפירה ובהמנון. וכמובן, לעמוד על הבמה כמנהל הכפר הקריא את שמות חללי צה"ל בוגרי ומורי בית הספר. אבל שום דבר מעבר לזה. וחוץ מזה, היה חם, וכמו תמיד די חופר (למה צריך 4 ילדות שירקדו בטקס?!), אבל עמדנו בכל בגבורה. אחרי הטקס, ואחרי ש"החלפתי טלפונים" עם ההיא, ונפרדנו יפה מהמחנכת, הלכנו לשער (שקיבל את הכינוי הצה"לי - ש.ג.) לנסות לתפוס טרמפים. היה לא פשוט, ועמדנו בחום במשך כ-20 דקות נראה לי, אבל בסוף הגיעה רכב עם חבר'ה מהשכבה שהסיעו אותנו. פה פחות או יותר נגמר החלק על הביקור בבית הספר, אני בטוחה שאני אזכר בעוד דברים חשובים שקרו, אבל כמו תמיד - כרגע זה מה שכתבתי, וזה מה יש.

הגיע ערב יום העצמאות, וכמו כל שנה הלכנו ל"במות" (למה זה נקרא ככה אם יש שם במה אחת בלבד?). הערב התחיל בהופעה של עברי לידר! באמת שבהתחלה לא האמנתי שהביאו אותו להופיע ביישוב כזה קטן. אבל באמת היה נחמד, והוא נתן הופעה של משהו כמו 30-40 דקות ועף משם. ההמשך כבר היה קצת יותר "כרגיל", אבל בסוף היה סטנד-אפ של ארז שלם, שלא היה קורע, אבל משעשע במקצת. בסביבות השעה 1:00 נסענו לאכול בבלאק, היה טעים אש אבל משום מה התמלאתי מהר מאוד, והבירה והצ'ייסר קצת סובבו לי את הראש (למרות שאני רגילה לשתות יותר, אבל הצ'ייסר כנראה היה חזק). נשארנו אחרונים במסעדה, כבר לא היה נעים מהמלצרים אז השתדלנו לצאת מהר. זהו פחות או יותר מבחינת יום העצמאות, היה באמת כיף. לגבי היום - כמו כל שנה ההורים שלי מזמינים אורחים ועושים על-האש. אז מה אפשר להגיד? היה טעים!

אני צריכה לחזור מקוצרת היום. ועוד לא סתם מקוצרת שחוזרים מאוחר רק בשביל להתחיל מוקדם למחרת, אני צריכה להתחיל את עבודתי ב-19:00! די מבאס, אבל לא נורא. אני גם סוגרת את השבת הקרובה, ואחרי שבת די מסריחה שהיתה לי לפני שבועיים (שילוב של הרבה גורמים - גם הייתי עם החיילת שבהסמכה וזה ממש מציק, גם הייתי במפי"כ יותר ממש שאני שם בדרך כלל, וגם כי יצאתי 3 שבתות שלפני וכנראה כבר שכחתי איך זה לסגור) אני קצת חוששת. אין לי עוד יותר מדי שבתות לסגור, גם אני אני אשאר עם החצאים עד הסוף, זה יוצא משהו כמו עוד 10 שבתות נראה לי. כמובן שמאוד בא לי להשתחרר, יש עוד הרבה זמן (מעל 4 חודשים), זה אולי נראה קצת אבל זה מאוד מציק.

יש לי עוד משהו כמו שעתיים להיות בבית, ועל זה אני מבזבזת ת'זמן?!

יאללה ביי.

אחרי שבוע מסריח בתרגיל החיילי של חיל האוויר, עבר עליי סופ"ש ממש טוב. לצערי הוא נגמר בשעות אלו ממש, אבל איכשהו יש פחות שביזות מבדרך כלל (וזאת למרות שבת שאני הולכת לסגור. אולי אפילו שתיים). לא כל סופ"ש יוצא לי להפגש עם כל מי שאני רוצה, אבל הפעם באמת אפשר לומר שמיציתי. היה ממש מעולה, למרות שכל פעם אני קולטת עד כמה הצבא הזה הרחיק אותי מהחברות שלי, בגלל שהגענו למצב שלכל אחת יש את הבסיס שלה, החברים שלה, היציאות שלה, התורנויות שלה... אני לא יודעת איך יש אנשים שיוצא להם לשרת ביחד עם חבר ילדות שלהם. זה נראה לי כל כך רחוק מהמצב שלי. בכל מקרה, השלמנו קצת פערים מהשבועות האחרונים, לפחות זה.

בקרוב אני צריכה לקבל רב"ט, מה שיהפוך אותי ל"צעירה אבל קצת פחות". רשמית יש לי עוד חודש (אני כרגע בפז"מ של 9 חודשים), אבל לא ממש אכפת לי, מן הסתם הדרגה הבלאי הזו תגיע מתישהו.

לילה טוב ושבוע מעולה!

לא יודעת למה, לא ממש יצא לי לעדכן בחודש האחרון (דילגתי על כל חודש אפריל ).

פשוט אין לי "מוזה" להתחיל לכתוב פוסט, קצת באסה שזה קורה גם בבלוג שלי אבל אולי זה סתם זמני (מה גם שלא ממש יוצא לי להיות בבית כי אני עושה 11-3 פתאום).

את יום הזכרון ויום העצמאות סגרתי בבסיס בתורנות מטבח, שזה בערך אחד הדברים היותר גרועים שיכולים להיות. כל השנה בניתי על הרגע הזה ביום הזכרון שאני אגיע לבית הספר על מדים ואפגוש את כולם, ובסופו של דבר כל זה לא קרה בגלל התורנות הדפוקה הזו (שגם ככה אני לא אמורה לעשות, כי יש לי פטור מעמידה ממושכת בגלל הבעיה בגב). ואתמול יצאתי מהבסיס באיחור של 6 שעות בגלל כל מיני שטויות, הייתי כל כך עצבנית כי זה דפק לי את מה שתיכננתי לאותו יום.

וחוץ מזה הכל כרגיל, החיים ממשיכים. הפז"מ דופק.

שבת שלום.