קשה להאמין, אבל עברה בדיוק שנה מאז הפוסט הזה, שבו היה קצת בלתי נתפס לעכל את העובדה שאני בגירה, עם כל המשמעויות (המעטות). עם כל הכבוד לגיל 19, זה בסך הכל גיל די מעפן. תמיד כשמישהו אומר שהוא בן 19, אף אחד לא חושב על זה כעל גיל בפני עצמו אלא כעל מן שלב ביניים בין ה-"ווהו עכשיו אני יכול לקנות אלכוהול!" של 18, לבין ה-"איזה כיף החלפתי קידומת!" של 20. בקיצור, אני חושבת שהרבה אנשים יסכימו אותי שזה גיל לא משהו, אבל מה לעשות - צריך לשאת את ה"משא" הזה למשך שנה שלמה, שהתחילה היום!

קצת עצוב לראות מה שכתבתי בפוסט יום הולדת של שנה שעברה, דברים כמו "היום קמתי בבוקר בידיעה שזו הפעם האחרונה שיש לי יום-הולדת בבית-הספר"ו"אבל אחרי שכבר כמה שנים יש את הקטע הזה בבית-הספר, קצת עצוב שזו הפעם האחרונה ושזה לא יחזור יותר (ביחד עם עוד הרבה חוויות של בית-הספר, כמובן)" (איזה כיף זה לצטט את עצמי). כן, הרגע הזה הגיע, כמו הרבה רגעים שמגיעים במהלך השנה (חגים למשל), והפעם הם שונים כי הכל קורה במסגרת שונה ממה שהייתי רגילה (ואני צריכה רק לשמוח שאת יום ההולדת לא חגגתי בבסיס, בניגוד לרוב החגים שהיו מאז שהתגייסתי). האמת שגם יש לזה כמה יתרונות, כמו למשל שאת החבר הכרתי בבסיס והוא היה חלק חשוב מיום ההולדת ה-19 שלי, ונראה לי שהגיע הזמן, אחרי סוג של פתיחה, להתחיל לספר איך נחגג יום ההולדת הנוכחי.

אז.....

על יום ההולדת הזה חשבתי כבר כמה חודשים מראש, וטוב שכך - כי בהתחלה על פי התכנון הייתי אמורה לסגור שבת ביום ההולדת. אבל "גיליתי" את זה בזמן, ודאגתי להחליף שבתות (כלומר לסגור שתיים רצופות, כדי שהסדר יתהפך), במקרה בשבת השניה שסגרתי (זו שכביכול לא שלי וזו שהפכה את הסדר) הוא עשה שמירות, והאמת שמאז היתה עוד שבת (אם אני לא טועה, השבת שלפני שבוע) שגם בה הוא סגר בשמירות (אגב, הוא סתם חפשן שעושה שבתות רק אם יש לו תורנויות). אבל בניגוד לכל ה"תוכניות", של לצאת בשבת של יום ההולדת, או שהוא יבוא אליי/אני אליו/שקר כלשהו, לא היתה לי שום תוכנית לגבי איך לחגוג את הערב עצמו. אפשר לומד שדחינו את הקץ, כבר כמעט התפשרנו על סתם בילוי שישי רגיל, אבל במזל הוא הציל אותנו עם רעיון שכרגע אני יכולה לומר, למרות השרירים התפוסים, שהוא היה גאוני. הלכנו - הבנות, הוא ואני - לשחק באולינג!!! והיה כיף ברמות מטורפות! אז הכל התחיל בכך שהוא בא אליי בצהריים, והעברנו את הזמן עד הערב. יצאנו יחסית מוקדם (סביבות 20:00), הגענו לבאולינג, והתחילו לעלות בי זכרונות מהפעם האחרונה (והיחידה) שהייתי שם קודם - בכיתה ו'. שילמנו על שני משחקים, לקחנו נעליים וקיבלנו את מסלול מספר 4. התחלנו לשחק, היינו חמישה אנשים, אני הייתי השלישית (מבחינת סדר המשחק). בהתחלה דווקא הלך לי לא רע בכלל, כבר התחלתי לחשוב ש"יש לי את זה". אבל לאט לאט גיליתי שבעצם לא, וגם העובדה שהוא ביקש שישימו שירי יום הולדת (וגם שירים של מדונה) לא ממש עזרה לי להצליח. בשני המשחקים הראשונים הייתי מקום רביעי, די לא מכובד אפשר לומר. אבל המשחק עצמו היה ממש מהנה, וגם היה מצחיק לראות איך קורה מצב שאנשים סביבנו עושה סטרייקים על ימין ועל שמאל, ואצלנו יש חצי סטרייק פעם ב-78 שנה. אגב, אני הייתי אחראית על כמה מהם, מה שמוביל אותי לחלק היותר אופטימי: אחרי שני המשחקים, החלטנו ללכת על עוד משחק, ושמחנו מאוד לגלות שהמשחק השלישי הוא מאוד זול (מה שגרם לנו לתהות, האם מהמשחק החמישי בערך יתחילו לשלם לנו כדי שנמשיך לשחק?). ופה חלה התפנית - התחלתי להפיל את הפינים (ולמי שרוצה - בולבולים, או כל התחכמות "מצחיקה" שכזו) הרבה יותר פעמים, או שבעצם האחרים התעייפו ונהיו יותר גרועים. זה לא משנה, העיקר זה התוצאה... גבירותיי ורבותיי - מהפך! (ואמרתי את זה שם בקול של חיים יבין). אני ניצחתי במשחק השלישי, עם 72 נקודות אם זכור לי נכון. די מהר התחלתי להרגיש את הכאבים בברכיים (בגלל כל הפעמיים שנפלתי עליהן, ואפשר לומר שדי ניקיתי להם את הרצפה שם), מאוחר יותר (רק היום) התחלתי להרגיש גם כאבים בשרירים ברגליים ובידיים.

אחרי המשחק השלישי הלכנו משם. האמת שמצידי אולי היינו נשארים (אולי בדיוק כישרון הבאולינג שלי התחיל להתעורר...), אבל התחילו לצוץ אנשים שחיכו בתור שאחרים יסיימו, ואנחנו פינינו בכבוד את המקום שלנו. משם עברנו למסעדה, שאיכשהו דווקא שם היה קצת יותר בנאלי, אולי כי עשינו את זה יותר מדי בשנה, שנה וחצי האחרונות. אבל לפחות הסברנו לו כמה וכמה דברים שחשוב שהוא יידע, בתור החבר שלי (לאו דווקא עליי). שם גם ערכנו את טקס חלוקת המתנות, שהיה כיפי כמו תמיד, וקיבלתי כמה דברים נחמדים. אחרי זמן בלתי ידוע שישבנו שם, החלטנו שהגיע הזמן לפרוש בשיא. הגענו הביתה בסביבות 2:00, ונראה לי שנרדמתי די מהר...

למחרת קמתי מאוחר, סביבות 13:00. הוא כבר קם כמה שעות לפני, והספיק לוודא כמה דברים חשובים עם אבא שלי. אכלנו ארוחת צהריים יחסית מושקעת, ומאז לא עשינו הרבה. היתה לשנינו שיחה אחת, די חשובה, שבה ניסינו להבהיר אחד לשניה כמה וכמה דברים לגבי היחסים ביננו. משהו שכנראה היה צריך לעשות מתישהו, אני תוהה אם יום הולדת זה בדיוק הזמן הנכון... אבל ניחא, לא כזה קריטי.

אחר הצהריים הלכנו שנינו לאחת החברות, העברנו שם את הכמה שעות האחרונות שלו פה. לקראת 18:00 היא הקפיצה אותנו לאוטובוס, ואני נשארתי איתו לחכות עד שהאוטובוס יגיע למרות שכמעט התפוצצתי מפיפי (זה היה סיוט ).

עוד הבדל משנה שעברה, שעכשיו חשבתי עליו, הוא מן הסתם האנשים שמהם קיבלתי יחס (כלומר אמירת "מזל טוב" בדרך זו או אחרת). אם שנה שעברה אלה היו האנשים בבית הספר - מורים ותלמידים - השנה באופן טיפהל'ה מפתיע אף אחד מהאנשים האלה (פרט לחברות, שאותן אני לא מחשיבה כ"אנשים מבית הספר") לא שלח SMS מצ'וקמק של "מזלטוב". אבל בניגוד לשנה שעברה, השנה נוספו כמה אנשים חדשים, כמו החברות מהקורס (שלאחת מהן יש יום הולדת מחר, והשניה הפתיעה אותי לטובה, כי למרות הסניליות המטורפת שלה היא זכרה ב-22:00 בערב להתקשר), או פקחית נחמדה מהמגדל שלי ששלחה SMS. אה כן, חברה אחת מבית הספר שלחה SMS, אבל קיים בי חשד שזה בגלל שאחת השמנות הזכירו לה (לא שזה כל כך משנה). וכמובן ה-SMS המסורתי מדודה שלי, ששנה שעברה כל כך שמחתי שהפעם אין כל זכר ל"הצלחה בניגוד הנהיגה", והפעם זה לא קרה כי כל הסיפור הזה נראה לי כל כך רחוק, חלק מההווי שהיה באמצע שנת הלימודים של כיתה י"א (ביחד עם כל ההכנות למסע לפולין), וכמובן עוד פיסת נוסטלגיה, שקשה לי לחשוב על אותה תקופה בלי להתגעגע. קצת הפתיע אותי שהבנות מהמחלקה לא ממש השמיעו קול, בניגוד למה שהן עושות בדרך כלל (כלומר שולחות SMS על כל שטות). אבל יתכן שזה נדחה למחר, עקב העובדה שאני לא בבסיס... נחיה ונראה.

האם הגיע הזמן לסכם? האם יש צורך לסכם? האם יש מה לסכם או שאני סתם אחזור על עצמו ואוסיף משפט סיום מפגר? עושה רושם שהתשובה חיובית. אבל גם חוסר-הסיכום הזה לא ימנע ממני לסיים את הפוסט בקרוב מאוד, להיפרד מכל הקוראים הנאמנים, ולאחל משהו מפגר כמו "וניפגש ביום ההולדת 20!". סתם לא, זה כבר ממש גרוע. הרי הולכים להגיע עוד עשרות פוסטים עד פברואר 2010 (GOD, זה חצי שנה לשחרור! אההההההה לא, אסור לחשוב על זה!!!!!!).

לילה טוב,

שבוע נפלא,

הצלחה בכל,

בריאות ואושר,

וכרגע זה נראה כאילו אני כותבת ברכת יום הולדת (לעצמי?), מה שמעיד על כך שכנראה באמת הגיע הזמן לסיום,

אז... ביי ביי!

וכמיטב המסורת:

שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם שלום!

ומה שלומכם, ומה שלומכם, ומה שלומכם היום?...

שלשום אחר הצהריים חזרתי משהות של כשבוע בבודפשט.

אז כן, מצד אחד מאוד נהניתי מהרבה דברים (וגם מאוד לא נהניתי מכמה דברים. כן, אני לא מתביישת להגיד שלא הכל היה מושלם), אבל בכל זאת התגעגעתי לפה. גם התגעגעתי לארץ, גם לבית ולחדר ולמיטה שלי, גם לשיחות עם עדן במסנג'ר

צולמו כ-1,300 תמונות. בהתחלה חשבתי שאין סיכוי לעשות פוסטמונות ככה, הרי איך אפשר לבחור מתוך כל כך הרבה תמונות? אבל החלטתי להסתכן, ולעבור על רוב התמונות. מתוכן בחרתי מספר מאוד קטן (כפי שתכף תוכלי לראות), השתדלתי לבחור תמונות חשובות או תמונות שאני מופיעה בהן (מה שבעצם הופך אותן לתמונות חשובות!).

אני חושבת שאפשר להתחיל.

מוכנים?

מן הסתם לא פיספסתי הזדמנות לצלם את השירותים.

זו האסלה (הפעילה, כי היתה עוד אחת שלא יכולנו להשתמש בה כי היא היתה מסריחה) שהיתה בדירה ששכרנו.

זו החצר, או הכניסה, או ה"ליד הדלת שנכנסים לדירה שלנו".

לי זה נראה כמו בתים שראיתי במקומות בפולין שבהם היו גטאות (אחי טוען שראינו גם דברים כאלה באיטליה).

ביום הראשון, בזמן שההורים שלי התאגרנו בבית וסידרו וכל השטויות, אני ואחים שלנו יצאנו להצטלם בגטו שלנו.

אני על גשר שמחבר את שני החלקים של העיר - בודה ופשט. מאחורי ניתן לראות את הדנובה, ועוד כל מיני נופים אירופאים שכאלה.

אני כבר לא זוכרת מה זה הדבר הזה שהצטלמתי איתו. אולי דגם של העיר? יתכן.

אני במטרו (רכבת תחתית), בבוקר של היום השני. משום מה היה קרון אחד ריק לחלוטין.

בסך הכל יצא לנו לנסוע בכל מיני כלי תחבורה מוזרים - במטרו, בחשמלית, בטרולי, באוטובוס (רגיל כמו בארץ, אבל ישן שנראה שהוא הולך להתפרק, במיוחד לאור הרעידות ההיסטריות שהיו כשהוא נסע).

את רוב הנסיעות עשינו בחשמלית, וזו אכן הדרך הכי נוחה.

סתם תמונה של המטרו, שיצאה מאוד מגניבה לדעתי.

באיזה פארק שבו חיכינו למישהו (אחד מקומי שהסתובב איתנו חלק מהימים, פשוט אין לי כוח לפרט עליו).

גם.

ביום השלישי היינו באגם חביב שיש באיזור. זה היה בערך כמו להיות בחוף ים מרוב הבחינות, רק שהמים היו מתוקים (כלומר לא מלוחים), מאוד נמוכים, ולא היו גלים.

שכרנו שם סירה ממש מגניבה (שהיתה בה מגלשה שנופלים ממנה למים! זה היה ממש כיף).

באחד הבקרים הפלגנו לאיזשהו אי. פה אני בהפלגה, ברקע ניתן לראות את הפרלמנט.

כצפוי, גם בהונגריה המשכתי לטחון...

ואיך אפשר לשכוח את הספורט האהוב על כל פג"פ מתחיל? צילום באוויר! (יש את זה אפילו בצבא - תצ"א )

במקרה שלי עדיף לקרוא לזה: צילום באוויר תוך כדי עשיית פרצוף מאוד מטומטם.

עוד אי שהיינו בו, שהיה בו גם איזה גן שעשועים שאבא שלי חשב שזה מקום מעניין לצלם בו.

המלכה כידוע היא מלכה בכל העולם, וזה לא פסח על בודפשט. מדי פעם ראינו את השלט הזה - פרסומת להופעה שלה בווינה ב-23.9 (איזה מגניב להם שם באירופה. למרות שהיא לא מופיעה בהונגריה, הם מפרסמים הופעה שמתקיימת באוסטריה, פשוט כי זה קרוב ואפשר לנסוע לשם!). וכן, שוב התבאסתי מהעובדה שאני לא אהיה שם בזמן הזה... אבל כבר למדתי להשלים עם זה

אחד הדברים היותר מגניבים ומצחיקים שנתקלתי בהם, ולכן הייתי חייבת לקנות ת'חרא הזה למרות שזה עלה 60 ש"ח (או 3,000 פורנט) וזה ממש פיצפון - בבושקות של מדונה!

זה ממש מצחיק, וזה מאוד יפה בחדר שלי עכשיו (כן, גם אני שמתי לב רק עכשיו שאת האמצעית חיברתי קצת עקום...).

אז עד כאן המעט תמונות שהוצאתי.

מראש ידעתי שהפוסט שאני אכתוב בבלוג הקטן והמסכן שלי לא ישקף הרבה מהטיול הזה, וזה אכן ככה. אני מניחה שהייתי צריכה להשקיע הרבה יותר כדי שזה כן ישקף (כולל לקחת איתי פנקס לטיול, ולרשום כל דבר), ולהשקיע זו מילה שהקשר שלי איתה הוא מאוד רופף (לעתים).

אז לסיכום - היה נחמד, היה מעניין, היה כיף רוב הזמן. לצערי המחשבה של "פאק, איך זה שעכשיו אני מטיילת לי בבירה אירופאית ועוד שבוע אני אהיה בטירונות?!" לא הפסיקה להדהד בראשי, אבל זה לא הפריע. זה יפריע אולי כשאהיה בטירונות...

ואחרי שרק זרקתי רמזים לגבי הגיוס המאוד מתקרב שלי, הגיע הזמן להקדיש לו את הפסקה הראויה לו בפוסט.

אז הבה ונתחיל מהחלק החשוב - עוד 3 ימים אני מתגייסת.

זהו.

עכשיו נעבור לשטויות שמסביב.

אתמול ישבנו לנו הרביעייה הקבועה בבית של שמנה, אולי עשינו הכנה לעל-האש המתוכנן ליום שבת (בצהריים!!! מה, הן דפוקות? זו הכנה לחום של עובדה??). תוך כדי שיחה, לשמנה הראשית נפלט בטעות שעדן אמור לבוא לעל-האש של יום שבת  איזה משוגעת היא... אז ככה נודע לי שבעצם המפגש במימדיון שהיה ב-10.8 לא היה מפגש פג"פים טרום גיוסי, ושאחד כזה יגיע בשישי בצהריים, כשעדן יגיע לתחנת הרכבת פה. זה לא ששמנה הרסה הפתעה מאוד ענקית, בסך הכל אני לפני כמה חודשים הצעתי לעדן ש"יעשה לי הפתעה" ויבוא לפני הגיוס, אבל לא ממש חשבתי על זה מאז, ולא חשבתי שעדן באמת ייסע את כל זה בשבילי ().

בקיצור, הולך להיות מאוד כיף בימים האחרונים שלי באזרחות!  אני מקווה שגם אחר כך...

קצת קשה לי להאמין, זה הגיע כל כל מהר!

היום התחילה שנת הלימודים בבית הספר שלי (נו טוב, נוסיף את זה - לשעבר!)

אח שלי, הקטן החמוד הזה, התחיל היום את כיתה י'. זה כל כך מוזר, הרי אני בעצמי לא מזמן הייתי בכיתה י'!!! הזמן טס (כמו שעדן יודע... ) וזה ממש לא בסדר. רק אתמול כתבתי את הפוסט על תחילת כיתה י"ב, והיום אני כבר מהבוגרים שסיימו ללכת לבית הספר?!?

אה כן, לאח שלי יהיו השנה כמה מורים שרק השם שלהם העלה בי חיוך (חלק מצחוק, חלק משמחה, חלק מאהבה... נו, הרבה סיבות). למשל - המורה לביולוגיה שלי, שלימדה אותי בכיתות י"א וי"ב, ושהיו לי איתה לא מעט ויכוחים (ושהיא הוציאה אותי מהכיתה משהו כמו 3 פעמים בשנתיים האלה. זה המון יחסית אליי!), תלמד אותו ביולוגיה. וגם המורה לאנגלית שלימדה אותי בי"א-י"ב, שהיא חמודה אך מרדימה טילים, הולכת להרדים גם את אחי הקטן והאפרוחי. המורה ללשון והמורה להיסטוריה, שלימדו אותי בכיתה י', והגישו אותי על 100... איך שמחתי בשבילו, כאלה מורים מעולים! וגם מצחיקים, הולכים להיות לו קטעים ממש קורעים איתם!

אז בקיצור, ממש מוזר לי, זו פעם ראשונה שמתחילה שם שנת לימודים ואני לא הולכת אליה (לפחות ב-6 שנים האחרונות). אבל בסדר, אני אתחיל את ההתחלה שלי בקרוב מאוד (סעמק זה באמת ממש קרוב!!!!).

הערה לסיום - כשחזרתי מבודפשט ראיתי שאישרו את ההצטרפות שלי לטבעת Quality Blogging! איזה כיף, אני איכותית!

יאללה, אסיים פה.

אני מניחה ומקווה שיבוא עוד לפחות פוסט אחד לפני הגיוס (בכל זאת, בקושי חפרתי על זה...)

בהצלחה לכל התינוקות שילכו לבית הספר בימים הקרובים!

ביי,

יסמין.

שלום לכל אלפי הקוראים הקבועים והמגיבים החביבים!

מה שלומכם?

אני מקווה שהכל בסדר.

אני דווקא די סבבה לאחרונה. הכל מתחיל להסתדר לאט לאט. לא שאני רומזת שהיה משהו רע מתישהו (החיים יפים! ), אבל עברה עליי תקופה קצת קשה לאחרונה, שהתאפיינה בשעמום מוחץ (כן, זה היה הקושי). קיוויתי שבחופש הגדול האחרון שלי לא תהיה תקופה כזו, אבל איכשהו תמיד זה קורה. היתה תקופה של משהו כמו שבועיים-שלושה שממש הזמן לא זז, אבל אני חושבת ששבוע שעבר זה נגמר רשמית, עם המימדיון וקוקה קולה וילג'.

מחר אני טסה עם משפחתי לטיול של שבוע בבודפשט, הונגריה. בעצם זה בערך היום, אפשר לומר. זה בלילה שבין היום למחר, אבל כל ה"מסע" הזה יתחיל כשנצא מהבית בסביבות 3:00 בלילה.

תמיד לפני אירוע מיוחד מהסוג הזה, אני מתרגשת, שמחה, סופרת את הימים... אבל הפעם זה לא קרה לי. אני מקווה שזה בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים (כמו מה שהזכרתי למעלה), ולא בגלל העובדה שעדיין קיים בי חשש מטיול של כל המשפחה (כולל את האח הקטן, שעלול לגרום להרבה צרות וסבל). בסך הכל, כבר מזמן רציתי לנסוע ל"מולדת" (המשפחות של שני ההורים שלי באו מהונגריה). בקיץ לפני שנתיים, שתיכננו את הטיול לחו"ל (הראשון שלי... זה קצת עצוב שהראשון היה רק בגיל 16 וחצי), אמא שלי הציעה שניסע להונגריה ואוסטריה. אני הייתי בעד, אבל איכשהו יצא שהלכנו על טיול מאורגן לאיטליה (אגב, היה מאוד כיף! נסעתי עם אבא שלי ואח שלי, ונהניתי בצורה מטורפת). מאז עוד הספקתי כמובן להיות בפולין בכיתה י"א, ביחד עם המשלחת מבית הספר. זו מן הסתם חוויה קצת שונה, ואין ממש טעם לפרט עכשיו עליה.

ועכשיו שוב מגיע הרגע הגדול...

להתעורר בלילה (בהנחה שזה "להתעורר" ולא פשוט "להיות ערה כבר ממקודם"),

לנסוע לנתב"ג (אני מקווה שייתנו לי לנהוג!),

לעבור בשלום את כל הבדיקות הבטחוניות והשטויות שיש שם,

להיות קצת בדיוטי-פרי (ולא להבין מה העניין עם המקום הזה! כולה קניון, וגם המחירים לא בהכרח זולים מאוד),

לשמוח מתי שסוף סוף עולים על המטוס (ולנסות לשבת ביחד, או לפחות עם אחי ה"גדול"),

להמריא,

לנחות,

לרדת בשדה תעופה בעיר אירופאית,

להיות קצת בהלם מכל האירופאיות הזו, מהשפה, מהאנשים, מהמבנים,

ועכשיו מתחיל החלק ה"לא נודע", שמשתנה בין טיול לטיול......

הפעם, בניגוד לקוקה קולה וילג', יהיו תמונות! והרבה!! אני אדאג לכך באופן אישי. אני גם אשתדל לכתוב בקצרה מה עשינו כל יום (כמו שעשיתי בפולין), כדי שאחר כך אני אזכור ואדע לפרט על זה.

אם לסכם את כל העניין בקצרה, הייתי אומרת ש: אחרי שב-2006 נסעתי למולדת של מדונה, וב-2007 נסעתי למולדת של עדן, כעת ב-2008 אני נוסעת ל"מולדת" שלי, לראות, לשמוע, להתרשם, להנות - ואחר כך אני אחזור להגן על המולדת האמיתי שלי! (אגב, זה עוד פחות משבועיים הגיוס הזה...)

שלשום, ביום שבת, נסענו עם אמי ואחי (הקטן יותר) למשחק של הפועל באר שבע נגד הפועל ירושלים (בכדורגל). אני כבר הרבה זמן רציתי לראות משחק, כי זה שונה מאשר בטלוויזיה. אפילו זה נמצא ברשימת ה"זה עוד יקרה מתישהו" שיש לי פה בבלוג. אז הפעם ניצלתי את ההזדמנות הבערך-אחרונה (כי לא האמנתי שבתור חיילת שחוזרת משבועיים-שלושה בבסיס, יהיה לי כוח ללכת לראות משחק).

היה מאוד מגניב. קודם כל, הרגע הזה שנכנסים לאיצטדיון ורואים את הגודל הזה... ואת הדשא, את היציעים... זה כל כך שונה מאיך שזה נראה בטלוויזיה. בנוסף לכך, אמנם הרגשתי רוב הזמן כמו בגן חיות בגלל ההתנהגות המגה-שלוכית של האוהדים, אבל זה גם היה דבר מצחיק, כי יש אוהדים שחושבים שהתפקיד שלהם זה לתת הוראות לשחקנים. הם באמת צועקים עד שיוצאות להם העיניים מהמקום, ובטוחים שהם יצילו את המשחק

הפועל באר שבע עשתה תיקו 1:1, ואני כנראה הייתי היחידה ששמחה מהגול של ירושלים, כי זה פשוט "עוד גול לראות" (וכאילו אכפת לי מהפועל באר שבע האלה...)

אז...

ניפגש ב-27.8...

זכרו להתגעגע!

זו הכנה לזמן שאני אהיה בצבא

להתראות,

יסמין.