השמירות עברו בשלום, כמו תמיד. התמזל מזלי וקיבלתי גם לעשות שמירה כמאבטחת של רכב שעושה סיור פנים בבסיס, וגם שעות טובות בסופ"ש ("עשר-שתיים": 10:00-14:00, 22:00-2:00). אה, וגם שמרתי עם פרחי טיס נחמדים שמסיימים את הקורס עוד חודשיים. בקיצור, היה ממש טוב, והשבת עברה ממש מהר! ואפילו ה4-8 שכל כך חששתי ממנו (כלומר ששומרים 4 שעות, ונחים 8 שעות, ככה במשך כמה ימים) לא היה כל כך נורא. ומה שהכי טוב - עכשיו אני יוצאת שתי שבתות!

סיימתי היום בבוקר, קצת לפני 6:00, את השמירה האחרונה, שעברה באמת בכיף (נחמד לחשוב שאני יושבת באמצע הלילה עם קצין במועדון של אחת הטייסות, רואה סרטים ושותה תה כל הלילה, וככה מעבירה את היום האחרון לשמירה), אספתי את חפציי הרבים (שהצטברו בחדר במגורים במשך כמה חודשים, ויצא שעזבתי את הבסיס עם תיק ששוקל יותר מכל ציוד השמירה שסחבתי בימים האחרונים), והתקדמתי לכיוון הש"ג. השומר שם טען שלמרות השעה המוקדמת (משהו כמו 6:15), יש לא מעט רכבים שיוצאים מהבסיס (ושאפשר לתפוס איתם טרמפים החוצה). חיכיתי משהו כמו 20 דקות, אבל לבסוף עליתי על רכב שלקח אותי עד לצומת שליד הבית! שזו הדרך הכי מהירה להגיע הביתה (מלבד השיטה שבה ההורים אוספים אותי מהש"ג ישר לחנייה של הבית), וכבר ב-7:00 וקצת הייתי בבית. כמובן שהייתי קרועה מעייפות, אחרי שישנתי שעה וחצי בלבד בלילה, ודי מהר השלמתי כ-4 שעות שינה שאמורות להחזיק אותי.

שבוע הבא, ובעצם כבר אפשר להגיד "ביום ראשון הקרוב", משתחררת המפקדת של המחלקה שלי, ובעצם מותירה אותנו, שתי חיילות צעירות שלא יודעות יותר מדי, לבד במערכה. אני החלטתי לנקוט בגישת ה"על הזין שלי", שמשמעותה בעיקר להתעלם מכל העניין, לא להגדיל ראש, לא לנסות ללמוד מה התפקיד ומה המטלות החדשות שייפלו עליי בקרוב - המפקדים הבכירים וה"חכמים" שמעליי החליטו שאפשר לבטל את התקן הזה, אז הם מוזמנים להתמודד עם כל ההשלכות, לטוב ולרע (ובעיקר לרע... ). מעצבן אותי שמצד אחד הם יכולים להיות כל כך צהובים ולדרוש כל כך הרבה, ומצד שני לעשות שכונה איפה שזה נוח וזה בסדר. שיהיה בהצלחה.

אגב, בעניין המתנה וכל השטויות שמסביב לשחרור - אני בדילמה לא פשוטה. בשנה האחרונה יצא לי כמה וכמה פעמים להתעצבן כל כך מאותה מפקדת, ולהבטיח לעצמי שאני לא אוציא שקל לטובת מתנה בשחרור שלה, וכמובן גם לא אוציא מילה אחת טובה בשתייה שלה (אם תהיה). אבל זה לא פשוט, כי דווקא בזמן האחרון היחסים ביננו התפתחו לכיוון הרבה יותר חיובי, ואותם קטעים מעצבנים פחות או יותר הפכו לנחלת העבר. אני לא יודעת, מה עדיף - להיות צבועה, לקנות מתנה, להגיד את כל הדברים הנחמדים שמצפים ממני להגיד (וגם אם להגיד רק את הדברים הטובים, הרי שלהגיד רק חצי מהאמת זה בעצם להגיד שקר!), או לשים זין על איך שזה נראה מהצד, להראות לכולם שיש מחיר לכל דבר ושכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, ופשוט להתעלם מכל עניין השחרור?

החורף הזה. אמנם הוא החליט סוף סוף להגיע (שם לב שהגיע חודש נובמבר), וגם כן זה ממש בקטנה כי התמזל מזלי להתגורר ולשרת באיזור הדרום היבש והחמים, אבל עם כל השמחה מהגשם אני לא מצליחה להתעלם מההרגשה המדכאת הזו שמזג האוויר החורפי יוצר. היתה לי היום מן תחושה כזו, שהכל שונה בחורף. שכל ההתנהלות, שכל החיים, שכל הפעולות שלי, שונות מכל מה שקורה בקיץ. קצת קשה לנסח את זה במילים, אז אני רק אסכם שבא לי שיגיע כבר הקיץ.

הרגע הודיעו לי שמחר אני יוצאת לעשות מטווח. מעניין איך זה מסתדר עם מזג האוויר הג'יפי הזה...

תמונה מלפני כמה חודשים, שצולמה על ידי חברה שהיתה לפני שחרור...

המשך שבוע נפלא!

חזרתי היום הביתה לאפטר, אחרי זמן שיא של שהות בבסיס יחסית לחיילים החפ"שנים שאני מכירה (שבוע ויום). התחלתי שבוע שמירות ביום שני שעבר, שנמשך כל השבוע חוץ מהסופ"ש, שבו מישהי מהגף החליפה אותי על מנת שאני אוכל לסגור שבת במשמרת הרגילה שלי (כיף). ככה בעצם יצא שסגרתי עוד חג, את פורים, והוא מתווסף לרשימת "החגים שיסמין סגרה מאז הגיוס", שהם יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, חנוכה ופורים, ובעצם אפשר להגיד בקיצור "הכל חוץ מראש השנה" (שבו היתה הדממה של שבוע, וזה היה ממש נחמד). לא כל כך מפריע לי לסגור בחגים כמו פורים או סוכות, שאותם אני גם ככה לא ממש אוהבת. אבל חגים כמו חנוכה, או פסח, זה ממש מבאס לסגור. לשמחתי, ככל הנראה בפסח תהיה שוב הדממה, ואני אקבל חופש של כמה ימים (למרות שיש משהו מגניב בלעשות את ליל הסדר בבסיס).

שבוע השמירות היה ממש נחמד. בגלל הנכות שלי וההמלצות של האורתופד, זכיתי לקבל נשק מקוצר, שזה צעצוע ממש ממש נחמד שכיף להסתובב איתו, והיה באסה להפרד ממנו היום. בנוסף, ריחמו עליי ונתנו לי להיות ברכב שעושה סיור פנים, שזה אומר לנסוע עם עוד נגד/קצין ולעבור בכמה דת"קים (החניה של המטוסים אפשר לומר) בבסיס, לבדוק שהכל בסדר ושאף בדואי לא הסתנן לבסיס ומנסה לפרק כנף של מטוס קרב. בסך הכל זה היה ממש כיף, גם כי יצא לי להכיר כמה נגדים וקצינים ממש נחמדים ממקומות שונים בבסיס, וגם בגלל ההזדמנות של להכיר את הבסיס, המבנה שלו, המיקומים של הדת"קים. יצא לי להכנס לאחד הדת"קים, להתסכל על מטוסי הקרב שנמצאים בו, ולהיות קצת , למרות שאני כבר חצי שנה בחיל האוויר וכבר ראיתי מטוסים ומסוקים, אבל בכל זאת - היה מאוד מרשים לראות אותם נחים להם שם. כמובן שהשעות של השמירות היו בערך החלק המעצבן היחיד בכל הסיפור הזה, מכיוון שהשמירות האלה הן רק בלילה. שמרתי בשעות 21:00-00:00 ו-3:00-6:00, מה שהיה די מבאס כי נאלצתי להתעורר ב-2:30 בלילה ולקלל את כל העולם על השעה הדפוקה הזו. אה כן, וב-5:30 לראות את הזריחה ולהתווכח עם הנגד "מה כל כך רומנטי בזריחה?! אם חבר שלי היה מעיר אותי כדי לראות ת'זריחה, הוא היה מקבל חתיכת כאפה לא רומנטית בכלל לפנים!".

את השמירה האחרונה סיימתי אתמול ב-3:00 (קצת שינו לי את השעות בשמירה האחרונה, ככה שסיימתי ב-3:00 ולא ב-6:00. וכמובן בשעה שהשמש התעוררה לה, אני כבר ישנתי!), והלכתי לישון כשהפלאפון דלוק, כי חשבתי שאם יצטרכו אותי למשמרת במגדל אז יתקשרו אליי (כמו שהמפקדת עשתה ביום חמישי ב-12:00, בלי שבכלל היה אכפת לה שהלכתי לישון אחרי 6:00). ב-13:44 בערך התעוררתי, התפלאתי שהשעה כל כך מאוחרת ועדיין לא קראו לי. התקשרתי אליהן, ומסתבר שיש לי אפטר היום! היה יכול להיות נחמד אם היו מודיעים לי על זה בזמן, למשל יום קודם, או כמה שעות קודם, ולא מצפים שאני אקרא מחשבות של אחרים. אבל בסדר, לא התווכחתי למרות שכנראה זה יעלה לי ביום אחד (הייתי אמורה לצאת ברביעי, ואני מניחה שעכשיו אני אצא בחמישי).

חוץ מכל עניין השמירות, לפני כמה ימים קרה הדבר שעלול "לשנות את חוקי המשחק", או במילים אחרות: לשדרג את הת"ש שלי ברמות מטורפות! אני מתכוונת לכך שהגיעה פקמ"צית חדשה למחלקה, מה שאולי אומר שבתום ההסמכה שלה אנחנו נהיה 3 פקמ"ציות במחלקה, מה שאולי אומר שיגיע רגע האמת ואני אפסיק לצאת חצאים, ואעבור לשלישים!!!! רק שבת ל-3, ולא שבת ל-2, שזה ממש על הפנים כי אי אפשר להספיק יותר מדי בסופ"ש אחד מסכן, במיוחד לא כשהחבר שלי גר במרכז והתחבורה הציבורית שומרת שבת (גם אחרי שהשבת יוצאת). במיוחד לא כשהוא בטוח שאני אבוא איתו ביום שישי הקרוב לראות סרטים אצל חברים שלו, בעוד שהחברה הכי טובה שלי יוצאת פעם ראשונה הביתה מהצבא, מטירונות  . בקיצור, אם באמת יש לי מזל (ויש לי, אבל אם יש לי באמת המון מזל) אני הולכת לזכות ביציאות ממש ממש מגניבות, שיתנו לי קצת יותר מרחב, ואולי סוף סוף יגיע היום שבו אני אפסיק לרדוף אחרי רכבות במוצ"ש ב-19:00 בגלל אוטובוסים שמאחרים (אחד הדברים המעצבנים, זה קרה לי לפני שבוע וחצי..). אה כן, וזה גם יהיה 2-5 או 3-4 באמצע השבוע, אבל זה כבר ממש בקטנה. הרי גם היציאות יומיים-יומיים שיש לי עכשיו, הן רק ברמה התיאורטית, בתכלס - אולי היה שבוע אחד שבו יצאתי יומיים-יומיים, כי תמיד צץ משהו - שיחה, תורנויות, תור לרופא, אירוע משפחתי, טיול מסריח (ההוא שנדחה, שאני מקווה לא לצאת אליו כי יש חתונה של דוד שלי באותו יום). ביום מן הימים אני אמצא זמן ומוזה להרחיב קצת על כל הנושא, גם על התפקיד שלי בצבא, גם על הבסיס, גם כל מיני דברים מסווגים שבא לי לחשוף (סתם!).

כתבתי מקודם בקצרה על החברה שלי, שהתגייסה לאחרונה. אז כן, אפילו זה בסופו של דבר הגיע, וה"מרץ 09" התיאורטי הזה הגיע, והיא התגייסה. קצת מוזר שאנחנו חברות כבר בערך 10 שנים, היינו תמיד באותה כיתה, את רוב המקצועות למדנו ביחד (חוץ מבתיכון - המגמה ומתמטיקה הפרידו ביננו), אבל פתאום, לא הרבה זמן אחרי סיום הלימודים, אני התגייסתי, והתחלתי את המסלול שרובנו עושים, אבל בחודש אוגוסט ולא במרץ. ופתאום כל דבר אני עשיתי קודם - טירונות, קורס, שירות סדיר... ורק עכשיו היא מתחילה את כל הטררם הזה, יותר מ-6 חודשים אחריי. לא יודעת, זה קצת מוזר ההפרש הזה, אבל עכשיו היא כבר נפרדה מהאזרחות... אה, ואפשר לקרוא לה "צעירה" וכל מיני כאלה, שזה נחמד. אגב, רק לאחרונה נתקלתי באנשים שגרמו לי להרגיש לא-צעירה (למשל החדשה, שהתגייסה בינואר). עד עכשיו תמיד הייתי הכי צעירה כמעט בכל מקום, ופתאום אני מדברת עם מישהי והיא אומרת "אה, אוגוסט? מזמן...". אבל אני חושבת שאני עדיין צעירה בטירוף, יש לי עוד יותר מ-3 חודשים עד הרב"ט... ואז כבר נראה.

לאחרונה יש לי כאבים די חזקים ביד, בעיקר באצבעות. זה התחיל כבר לפני כמה שבועות, אבל התעלמתי וקיוויתי שזה יעבור. לצערי זה רק החמיר, ובימים האחרונים התעוררתי באמצע הלילה בגלל הכאבים האלה. זה קצת מפחיד, בעיקר כי אני לא יודעת מה גורם לזה. זה בטוח לא בגלל מכה, כוויה או קור. אמא שלי מנחשת שזו כנראה דלקת, אני מקווה שזה משהו שרופא היחידה, ידידנו החביב מהפוסט הקודם, יידע לפתור את הבעיה. עם איך שאני מכירה אותו, הוא ישים זין אחד גדול במיוחד ויהיה בטוח שאני סתם מחפשת עוד דרך להוציא פטור. אבל איזו עוד ברירה יש לי...?

דרך אגב, בקשר לפטור אין שום דבר חדש. כל מי שסיפרתי לו על הקטע עם האורתופד וכל רופא היחידה שסירב להתייחס להמלצות, הגיב ב"וואו, איזה מניאק!" ודברים בסגנון, אבל לאף אחד לא היה פתרון. אני לא יודעת למה מישהו חושב שעדיף להתעלם מעקמת חמורה שעלולה לגרום לנזק (ואז מן הסתם תביעה!) רק בשביל שעוד חיילת אחת תוכל לעשות תורנות מטבח (מה שאני לא מתכוונת לעשות).

~עד כאן החלק על הבעיות הבריאותיות של קשישה בת 19~

לילה טוב,

שמרו על אופטימיות והחזיקו מעמד!

יסמין

ביום רביעי האחרון נסעתי לאורתופד בבית החולים הצבאי בחיפה. כן, זה כל כך מטומטם, שחיילת שגרה ומשרתת בדרום צריכה לנסוע לשם בשביל רופא מומחה. אבל ככה זה כשאין תורים בדרום / במרכז. נוסעים לצפון. חברה שלי (שמתגייסת עוד שבוע, ועל זה אפרט בהמשך) הצטרפה אליי, כנראה 7 חודשים בלי לעשות כלום זה מספיק זמן כדי לקפוץ על כל הזדמנות לעשות משהו (נו טוב, סתם הגזמתי. אני הייתי צריכה לשכנע אותי בשביל שתבוא, וגם כן - היא באה בגלל שזה היה סוג של מפגש פג"פים). יצאנו מהבית בערך ב-8:00 בבוקר, וחזרתי הביתה רק בסביבות 21:30. אמנם פגשנו שם את עדן, אבל בקושי היינו ביחד... הם שניהם הלכו לקניון בזמן שאני הייתי אצל הרופא, עשיתי צילומי רנטגן, התבשרתי שיש לי עקמת כפולה, הייתי ממש בשוק, וכמובן, כמו בצבא - חיכיתי הרבה! יצאתי משם עם מסמך שמפרט רשימה יפה של פטורים והמלצות, ביניהם פטור ממטבח ועבודות רס"ר. חשבתי שפה הסתיים כל הסיפור, נגמרו הכאבות, וכמובן גם הטחינות... אך לא! אתמול הייתי אצל הרופא בבסיס שלי, ששלל מיידית את כל הפטורים, ונתן לי פטור מצחיק מהרמת מעל 20% ממשקל גופי (ממש עוזר לי! אפשר לחשוב שחיילות בלי הפטור הזה מרימות כל יום 10 ק"ג בשעות הפנאי שלהן...). בכלל, הזלזול שלו זה דבר מטורף, הוא בטוח שכולם באים עם מחלות שהם ממציאים רק בשביל לקבל פטור. הוא בקושי האמין לי שעשיתי רנטגן (למרות שזה כתוב בחוו"ד מהאורתופד), הוא רק אמר כל הזמן שאלה פטורים לא חוקיים על פי הצבא (כאילו שלגב שלי אכפת מהחוקים של הצבא. הרי אם כואב לי הגב מפעולות מסוימות, וידוע שיש לי בעיה בגב, אז יכול להיות חוק כלשהו שייקבע שאני צריכה להמשיך באותן פעולות?!). אבא שלי הגיש קבילה על זה, נראה איך יתקדם...

בינתיים, אני אמורה להתחיל עוד שבוע חצי-שבוע שמירות (כלומר משני עד חמישי), כנראה שיסדרו לי להיות עם נשק מקוצר (בלי קשר לפטור, שבו היה כתוב "שמירות בישיבה בלבד עם אפוד לידה ונשק מקוצר". סתם בגלל שיש אנשים מקומבנים שיכולים לדבר עם מי שצריך) אבל לא בטוח. אני מניחה שאני אאלץ לעמוד חלק מהזמן, אני תוהה עד כמה זה חוקי... בינתיים אני בערך-פטורה ממטבחים, שזה סבבה כי זה גם יותר אינטנסיבי (כלומר הרבה יותר גורם לכאבים) וגם אני שונאת את זה בלי קשר לכאבים.

חוץ מזה שהשמירות יצאו על פורים ועל הגיוס של החברה, זה די בסדר. החבר טוען שהוא ישאר בבסיס בחג, ונוכל להפגש מדי פעם (בהפסקות שיש בין שמירה לשמירה).

היינו אמורים לצאת היום, הטייסת, למן טיול שכזה.. לא ממש טיול אפילו, מן יומיים מסריחים כאלה שבהם זורקים אותנו באיזה מתקן של הצבא ליד מצפה רמון, ועושים שם כל מיני פעילויות שקשוקות לספורט למשך יומיים. אפשר להגיד שזה אחד הדברים שלא הייתי רוצה להשתתף בהם...

לצערי יש אנשים שחשבו אחרת, ולצערי הרב יש להם יותר פסים על הזרוע (בעצם בלי ה"יותר", כי לי כרגע אין בכלל, לארבעת החודשים הקרובים), ולכן הם יכולים להחליט שאם חיילת א' שונאת ספורט ולא רוצה לצאת לטיול, וחיילת ב' מתה על ספורט ופעילויות כאלה, הרי שהחיילת שתצא היא כמובן חיילת א'!!! וכמובן שיש סיבה, אבל אף אחד לא רוצה להגיד לי אותה. כן, אני בטוחה. בטח סיבה כמו "אין לי כוח לשנות את מה שכבר נקבע", מאוד משכנע.

כמובן גם שבגלל שחיילת א' יוצאת, וחיילת ב' נשארת בבסיס לעשות משמרת במקום חיילת א', הרי שחיילת א' תצטרך להחזיר ימי משמרת לחיילת ב'... ולכן הוחלט שחיילת א' תצא שו"ש (כמו קורסיסטית מסריחה בעובדה שהרגע יצאה מהבקו"ם), כדי שחיילת ב' תקבל בחזרה את הימים המגיעים לה. וכמובן, חיילת א', זו שנדפקת, זו שקיבלה עונש כפול - היא אני! הפלא ופלא...

בכל אופן, לשמחתי הרבה - כתבתי "היינו אמורים", כלומר שזה התבטל בסופו של דבר!!! מאוד שמחתי לקבל את ה-SMS מהמפקדת אתמול בערב, ובעצם לגלות שאני לא הולכת לקום מחר ב-5:30 בבוקר כדי להספיק לאוטובוס שבכל מקרה יגרום לי להגיע באיחור לבסיס (כי אין אוטובוסים בשעה שהם רוצים שאגיע), לא הולכת לבזבז יומיים בלספור את הדקות (לפחות לא בזמן הקרוב), וכמובן לא הולכת לצאת שו"ש ולבטל את התוכניות לסופ"ש! בקיצור, היה לי ממש מזל הפעם...

בקרוב שתי חברותיי הטובות מתגייסות סוף סוף לצבא ההגנה לישראל (חשבתי האם יהיה נחמד לנסח את זה כ"בקרוב שתי חברותיי הטובות הולכות לעשות את אחת מהטעויות הגדולות בחייהן", אבל ויתרתי. יהיו טעויות יותר גדולות ). אחת מהן שבוע הבא, והשניה בעוד כחודש. כשאני חושבת עכשיו על יום הגיוס שלי ועל הטירונות, עולה בי המחשבה של "פשש, טוב שזה עבר. הן לא יודעות מה מצפה להן!". ואכן מצפה להן הרבה... זה מעבר ממש קשה, במיוחד לאנשים שלא רגילים להיות עצמאיים, ואני יכולה להעיד על עצמי שרק לאחרונה התחלתי להתרגל לכל העניין הזה של הצבא, וגם לא ממש...

אחת הבעיות שניצבות בפניי היא קניית מתנות גיוס. בניגוד ליום הולדת, שזה אירוע די לא-מיוחד שמתרחש מדי שנה, גיוס זו נקודת מפנה חשובה, או לפחות נקודת מעבר משלב מסוים בחיים לשלב אחר. אז ברור שאין קשר בין כל זה לבין הסיפור של המתנות, אבל איכשהו נראה לי שהפעם צריך קצת יותר להשקיע במתנות. התחלתי להכין את המתנה לזו שמתגייסת שבוע הבא, כמעט סיימתי (חסרים רק כמה דברים). לגבי השניה - התחלתי לחשוב על כמה רעיונות, אני מקווה להחליט וליישם.

רכישתו האחרונה מלפני כמה שעות:

החלטתי שהגיע הזמן להגדיל את האוסף...

לילה טוב,

שנזכה לשמוע אך ורק בשורות טובות!!!

יסמין.