אז אחרי מקוצרת מבאסת, שבת די משעממת ועוד קצת - אני שוב פה!

אין, פשוט אין כמו להיות בבית. היום כשנכנסתי הביתה הרגשתי כמו שבוי שחזר מהכלא הסורי, ובכלל עברו פחות מ-6 ימים מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית.

יצאתי לאפטר יחסית מאוחר, בעקרון מוגדר אצלנו שלאפטר כזה יוצאים ב-10:40, ואני הייתי צריכה לחכות שזו שמחליפה אותי תחשוב מאיזה הדרכה מעפנה, בקיצור יצאתי מהבסיס רק ב-15:30, אבל לפחות שכנעתי את המפקדת שלי לחזור מחר מאוחר. יש לי מחר מטווח, שהתדריך שלו ב-15:00, אז היא אמרה לי "תגיעי ישר לתדריך", כלומר רק ב-15:00! לא שזה מאוד עוזר, אין לי ממש מה לעשות בבוקר, אבל מקסימום לישון. אגב, זה המטווח האחרון בשירותי הצבאי (וכנראה גם בחיי), איזה כיף שתכף תתחיל אווירת הסוף ו"הדברים האחרונים". מתישהו זה לא יהיה סתם "מטווח אחרון", אלא גם הקצאת תורנויות אחרונה, דרגה אחרונה, שמירה אחרונה, שבת אחרונה, וכמובן יום אחרון בבסיס... אבל יש זמן, אני סתם חולמת.

אז איפה הייתי? יצאתי הביתה מהבסיס מאוחר מבדרך כלל, הגעתי הביתה ב-16:30 בערך (איזה כיף זה בסיס קרוב). דבר ראשון דפקתי מקלחת, לא יודעת למה אבל צץ בי חשק עז לעשות זאת. אני בדרך לא מתקלחת סתם ככה באמצע היום, אני אוהבת להשאיר את המקלחת לסוף היום. אולי כי היה חם קצת... כמובן שעשיתי כמה הקפצות (אני נהגת מונית בבית הזה) לאמא שלי ולאח שלי (יש להם מזל שאני אוהבת לנהוג). אחר כך נפגשתי עם חברה שלי, שבמקרה גם היא קיבלה אפטר היום (ואצלה האפטרים זה לא דבר קבוע, אז ממש שמחנו שזה השתלב ביחד). תכננו בהתחלה שבאפטר המשותף שלנו נעשה סדנת סושי, אבל בסוף היא יותר נטתה ללכת לאכול סושי בחוץ, אז זה מה שעשינו. טעים.

ביומיים האחרונים היו לעדן ולי תוכניות שקשורות בנרגילה. בהתחלה חשבנו שהוא יבוא לפה ושוב נלך לפאב של הנרגילות, אבל אז הבחור החליט שאין לו כסף לזה, ושיהיה יותר נוח אם אני אסע אליו למרכז, אקנה נרגילה ונשב בחוף וננרגל (הוא יצא מנקודת הנחה שלי יש כסף?). היו כמה בעיות עם הרעיון הזה (כמו למשל בעיית הלינה, למרות שתמיד אפשר לישון בבית החייל), ובסוף בגלל שהתעכבתי היום הרבה בבסיס החלטנו לדחות את כל העניין. חבל שבסופ"ש הוא לא פנוי. לא נורא, יהיו עוד סופ"שים.

ועניין קטן בעניין סופ"שים - לאחרונה קיים בי חשש שנעשה שלישים. כן, עם כמה שזה נשמע מוזר, אני מאוד בקטע של להשאר עם החצאים עד סוף השירות. זה נוח לי עם החברות, זה נוח מבחינת תורנויות (כי הרי ברור שאם נעשה שלישים יזיינו אותנו עם תורנויות שבת), וכמובן הכי חשוב - החיילת השלישית ממש אבל ממש גרועה, והיא רחוקה מלהיות מוסמכת! אז בקיצור, זה קצת מוזר, אבל אם שרדתי את כל השירות עם החצאים, אני אשרוד גם את המעט חודשים שנשארו לי.

המשך שבוע COOLNESS.

נ.ב. - קניתי היום את ה-DVD של Sticky&Sweet (יש לי את ההופעה שהורדתי מהאינטרנט, אבל אני תמיד אוהבת שיש את המקור). אני מקווה שאצליח לשחזר את ההתרגשות מהרגע המרגש בחיי (אגב, עברו כבר 8 חודשים מאז!!! לא יאמן!).

אז נכון שבפוסט הקודם הבטחתי לא להצטרף לחגיגת סיכומי השנה / העשור שהיתה פה בשבועות האחרונים, אבל איכשהו גם אני נסחפתי לזה (דבר שלא יקרה לי בחיים בתחום האיי-פון למי שתהה, אני לא נסחפת בקטעים האלה). כשחשבתי בהתחלה על שנת 2009 לא עלו לי יותר מדי רעיונות, חשבתי "נו טוב, עוד שנה רגילה שכזו..", אבל אחרי מעט מחשבה (והצצה קצרה בפוסטים מהשנה האחרונה) הגעתי למסקנה שזו היתה שנה מיוחדת, שקרו בה הרבה שינויים, קרו דברים שלא קרו בשנים קודמות, ודברים שהיו קודם התפתחו לטובה או לרעה.

אז באיחור קל (מה לעשות שלא הייתי בבית בימים האחרונים), אני מציגה את סיכום שנת 2009 שלי:

את שנת 2009 פתחתי כשאני מתגברת משמרות לחימה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", ותוך כדי כך עדה לכל מיני נתונים מעניינים בזמן אמת (גם על תקיפה וגם על ספיגה). זה היה בסילבסטר, ובכמה שבועות שלאחר מכן. במהלך השבועות האלה למדתי לחיות תחת מתקפת גראדים/קסאמים (אני לא מבדילה), גם בבית וגם מעבר לכך... ובסך הכל אפשר לומר שאלה היו ימים יפים - היתה הרגשה של איחוד, היתה הרגשה של "הנה אנחנו מראים להם, שלא יתעסקו איתנו", היה מאוד מגניב להרגיש חלק מכל העניין (כמובן במובן הג'ובניקי).

תוך כדי המבצע הכרתי את הבן אדם שדי מהר הפך לחבר שלי לכמעט שנה שלאחר מכן, קשר ארוך ביותר אבל גם מסובך ביותר ומלא באי הבנות. בילינו לא מעט ביחד, גם באמצע השבוע בבסיס, וגם בסופ"שים (אצלי, אצלו ולפעמים אפילו בבסיס כשיצא לו לסגור). אציין רק שהקשר הזה נגמר ממש בימים אלה, בהחלטה קשה ולא פשוטה שבאה מהצד שלי, בתקווה שזו ההחלטה הנכונה ושאף אחד מאיתנו (ובעיקר אני) לא יתחרט על זה.

בשבועות שלאחר מכן עשיתי מעשה "אמיץ", שנבע מהרבה טחינות של מטבחים (שתורצו על ידי המילה הכה אהובה - בלת"ם), החלטתי שאני חייבת למצוא דרך לקבל פטור מהחרא הזה. את רופא היחידה ניסיתי לשכנע שאני סובלת מכאבי גב אחרי תורנויות בעקבות התאונה שהיתה לי לפני מספר שנים. זה לא ממש הלך, אבל השמוק נתן לי הפנייה לאורתופד, ששלחה אותי על בית-חולים 10 בחיפה (ביום שבו הרכבות מדרום לתל אביב לא פעלו! בעצם זה קורה כל שבועיים), בתקווה שהוא יאמין לי קצת יותר. אני חייבת לציין - כן, באתי בגישה של "אני חייבת לקבל פטור!", אבל באמת היו שם כאבי גב מכובדים. פשוט הנחתי שזה דבר שכיח שקורה לכולם. אבל מסתבר שלא, ובאותו יום בפברואר התגלה לי שאני סובלת מעקמת, דבר שאמנם בסופו של דבר גרם לכך שאני לא אעשה יותר תורנויות מטבח (למרות שגם זה לקח זמן, וגם אחרי אותו יום היו כמה וכמה מטבחים שעשיתי, כאשר הזכור ביותר הוא המטבח ביום הזיכרון ויום העצמאות), אבל גם העלה בי מעט פחד לגבי הכאבים שעומדים לעבור עליי בעתיד. בהמשך הלכתי פעמים בודדות לפיזיותרפיה, אבל הנסיבות הקשו עליי (בעיקר בגלל שזה מתבצע בימי חמישי, כלומר שאני יכולה להגיע מקסימום פעם בשבועיים, וגם אז זה על הזמן הפנוי המעט שיש לי. אה, וגם כי התעצלתי) והמשפט "טוב יאללה, נדחה את זה כבר לאזרחות" נאמר גם בהקשר הזה.

בשנה החולפת התחיל המנהג שקיים אצל הרבה חיילים - לחיות מסופ"ש לסופ"ש, רק שאצלי זה היה יותר בכיוון של "לחיות מסופ"ש לסופ"ש שאחרי שבועיים". כן כן, החצאים נמשכו להם גם השנה, וימשכו גם בשנה הקרובה (כלומר בשמונת החודשים הקרובים!). במהלך השנה גם שתי החברות הטובות שלי התגייסו, וכעת גם הן סובלות מיציאות דומות לשלי, ככה שיוצא לנו להיפגש פעם בשבועיים. ה"פעם בשבועיים" זו איזשהי אשליית אזרחות מאוד מאוד כיפית, שמתחילה בחמישי בצהריים, ובדרך כלל מתנפצת בשעות הערב במוצאי שבת. אותה אשליה כללה השנה פעילויות שונות, כאשר העיקרית שבהן היא יציאה לכל פאב אפשרי שיש פה (וגם לכמה כאלה קצת פחות "אפשריים", למשל כאלה של סטודנטים, שממש קשה להיכנס אליהם בשעות העומס), ואילו המשניות כללו דברים כמו פיקניקים, על האש, ים, טורנירי טאקי, טורנירי טאקי שמלווים בפיצה, ביקור בבסיס של מישהי שסוגרת (דבר שיוצא מעט מאוד פעמים, כי בדרך כלל אנחנו סוגרות כולנו את אותה שבת), וכמובן הדבר הכי בסיסי - לשבת אצל מישהי בבית, לפטפט (יצאה לי מילה של מורים), לאכול, להיות בפייסבוק, ובקיצור - להיות ביחד.

אני בטוחה שאם בעוד כמה וכמה שנים מישהו ישאל אותי מה הדבר שאני הכי זוכרת משנת 2009 (או בעצם מה הדבר היחיד שאני אזכור בעוד כמה שנים), אני אוכל לענות במילה אחת פשוטה: מדונה. אמנם מדונה היא גורם שמאפיין כל שנה מאז 2004, אבל השנה קרה הדבר הגדול. נראה לי שאפילו מיותר לציין את זה, ובטח שמיותר להרחיב על זה. אמנם עברו מעל 4 חודשים, אבל גם בדקות אלו ממש קשה לי להאמין שבסיכום שנת 2009 שלי יהיה כתוב "הייתי בהופעה של מדונה בישראל". אני צריכה עוד כמה חודשים לעכל את זה...

לקראת סוף השנה, בחודש נובמבר, קרה דבר שחיכיתי לו בערך שנה שלמה - השתחררה מי שהיתה המ"ע שלי (שזה סוג של מפקדת של המחלקה שלי, נגדת שחתמה קבע אחרי השירות הסדיר), מי שהיתה עבורי התגלמות הרשע מאז אותו יום מקולל באוקטובר 2008 שבו דרכה כף רגלי לראשונה בבסיס (טוב נו, הגזמתי קצת. אבל שנאתי אותה ממש!). ספרתי את החודשים עד שיגיע התאריך הזה, ובאמת נראה לי שאני הבן אדם הראשון שסופר את הזמן עד לשחרור... של מישהו אחר! באמת שהיא עשתה לי את המוות, היא היתה בן אדם שפועל על פי מצב הרוח הרגעי שלו. רגע אחד היא היתה יושבת איתנו ומריצה דאחקות על כל הבסיס, מכינה איתנו ארוחת צהריים במטבחון, מדברת על כל נושא שבעולם (גם דברים אישיים), ושניה אחר כך היא היתה יכולה להיכנס לדמות של "מפקד הטייסת הקשוח" ולהתחיל עם האיומים, דחיית/ביטול אפטרים ויציאות ועוד כל מיני דברים שלא ממש בא לי להיזכר בהם. ונזכיר - כולה בחורה שגדולה ממני בשנתיים, וחתמה שנה קבע כדי לעשות יומיות קרוב לבית ולהרוויח 4,000 ש"ח בחודש. אז כן, בסוף גם זה הגיע. היא השתחררה, ואפילו "חגגה" את זה ביחד עם כמה בנות מהגף במסעדה די יקרה (היה לא משהו, ואף פעם לא יצאתי ממסעדה עם חשבון של 102 ש"ח, ובאמת שלא אכלתי הרבה כל כך), ואנחנו עברנו להיות חיילות של קצינה שהיתה בגף ופיקדה על חיילות אחרות (או במילים עדינות: זרקו עליה עוד 2 חיילות כי רצו לחסוך בתקן). כמובן שזה גם השפיע עלינו - רוב העבודה שהיתה של המ"ע, עברה אליי ואל החיילת השניה שעובדת איתי. שתבינו - עבודה שעד עכשיו נתנו לנגדת שמקבלת 4,000 ש"ח בחודש (ואין לי בעיה להזכיר את הנתון הזה עוד עשרות פעמים בפוסט) לעשות, העבירו לשתי חיילות בסדיר (כמובן בנוסף לעבודה שהיתה לנו עד עכשיו). מלבד זה שלא קיבלנו כל אחת את ה-2,000 ש"ח בחודש שמגיעים לנו עקב קבלת התפקיד החדש, קיבלנו הרבה אי הבנות, סכסוכים בתחום העבודה (שהשפיעו גם בתחום האישי), הרבה טעויות (אבל לא מבצעיות/גורליות במיוחד), וכמובן הרבה כאב ראש. אבל כמובן שלא חידשו לנו כלום - ככה זה בצבא, וכל שנותר לשתי חיילות מסכנות כמונו זה לצבוע מדי חודש את דף הפז"מ ולקוות לטוב.

האישיו האחרון שאפשר להזכיר בהקשר של שנת 2009 הוא דבר די טרי, שכתבתי עליו ממש בפוסטים האחרונים וכרגע אין איתו יותר מדי התפתחויות, ולכן גם לא יהיה לי יותר מדי מה להרחיב. לפני מספר שבועות התגלה אצל אמא שלי סרטן שד, הדבר הכי חשוב שאני חייבת להזכיר - גילוי מוקדם. זה המפתח להכל! גילו את התאים בשלב מאוד מוקדם, כשהם עדיין לא הספיקו להתפתח, ולכן הטיפול עצמו יהיה יחסית קל. מה גם שמדובר בסוג של סרטן יחסית נפוץ וקל, בניגוד לסוגים אחרים של סרטן שגרמו לי לפני כשנה להיפרד מקורבת משפחה בת 6 שנפטרה (אגב, עוד דבר שקרה השנה, אבל לא הרגשתי צורך להרחיב עליו). אז כרגע אנחנו בשלב של הטיפול הכימותרפי, שהולך די בסדר. התהליך אמור להימשך בחודשים הקרובים, ואני בטוחה שבסיכום השנה של 2010 (אם יהיה כזה), אחד האירועים המשניים שאדווח עליו יהיה ההחלמה של אמא (וזאת כמובן, כי יש אירוע אחד מרכזי מאוד וידוע מראש בשנת 2010...)

וזהו, זו היתה שנת 2009 שלי בקצרה (כן! אצלי זה נחשב קצר),

כל שנותר לי זה לאחל ששנת 2010 תהיה מגניבה לפחות כמו זו שקדמה לה (כי למרות הכל, באמת 2009 היתה מגניבה ממש!), ובעצם יותר!

שנשמע המון המון בשורות טובות, ומעט רעות (אני מנסה להיות ריאלית),

וכמובן - להמשיך לדבוק באופטימיות שאני כל כך מנסה לדגול בה...

וכן, גם אני חייבת להוציא את זה:

שנת השחרור הגיעה!

אאאחחחחחחחחחחחחחח,

איזה כיף להיות בבית!

הייתי עכשיו 10 ימים בבסיס, באמת שכבר נראה לי שההורים שלי חושבים ששיקרתי להם כשאמרתי שאני ג'ובניקית בחיל האוויר... וטחנתי שמירות שבוע אחרי שבוע. האמת שהייתי בטוחה שכשאני אחזור לבסיס לשבועיים האלה עם השמירות, אחרי שהייתי באילת ובהופעה של מדונה, אני אסבול מדיכאון קליני וקשיי תפקוד חמורים. אבל בתכלס זה לא קרה, אפילו קצת נהניתי בשמירות (או שסתם הכרחתי את עצמי להנות?), וחוץ מרעב כבד מאוד שסבלתי ממנו - היה ממש סבבה, כי היה לי הרבה זמן פנוי ויכולתי לישון שעות רבות. אז בקיצור, ממש מפתיע שלא קרתה לי אחת התופעות המוזרות האלה, במיוחד אחרי אירוע כמו ההופעה, כלומר אחרי שמחכים למשהו הרבה זמן וסופרים את הימים, אז כשהוא עובר מרגישים מן תחושת ריקנות ובאסה. וזה לא קרה לי. אני מרגישה כאילו ההופעה לא "השפיעה" עליי עד כדי כך. או שפשוט היתה ההופעה, נהניתי, וזהו - ממשיכים הלאה. בכל מקרה זה ממש טוב!

אתמול יצאתי הביתה, כמו שאמרתי, אחרי ימים רבים של שהייה בבסיס. השמירה שעשיתי היתה אמורה להסתיים קרוב ל-6:00 בבוקר, והאוטובוס הראשון בשעה 5:50. היה לי סיכוי להספיק, אבל לא גדול. בכל מקרה, יצא שהורידו אותי מהשמירה ב-5:45, אז כבר ויתרתי על העניין (כי לא באמת הייתי מספיקה לרוץ לחדר, להחליף למדי א', לקחת תיק ששוקל בערך כמוני למרות שיש בו רק כביסה, ולרוץ לתחנה - בפחות מ-5 דקות!), והלכתי לישון קצת בחדר, עד האוטובוס הבא (שהוא לצערי ב-7:40, הפרש די גדול). אז עליתי על האוטובוס הזה, והגעתי הביתה ב-8:45, ודבר ראשון שעשיתי היה כמובן להכין אוכל. הקיבה שלי פשוט השתגעה מרוב שלא הכנסתי אליה שום דבר. אז בקיצור, אכלתי קצת ואם אני לא טועה הלכתי לישון (אחרי שישנתי רק שעה אחת בלילה). אחר הצהריים אמא שלי ואני נסענו לקניון, וקנינו מתנה לחבר שלי, יש לו יום הולדת בקרוב (מקווה שקלעתי לטעם שלו) וקצת בגדים לחורף (2 חולצות) שהיו במחיר הגיוני. האמת שאני ממש שונאת לקנות בגדים, תמיד זה כל כך קשה, והקיץ קניתי רק חולצה אחת כי שום דבר לא מצא חן בעיני. אבל אתמול דווקא מצאתי כמה דברים נחמדים ב-FOX, אני מקווה שיהיה יותר בסדר החורף מהבחינה הזו. בכל מקרה הגעתי למסקנה שאני לא צריכה יותר מדי בגדים, לאור העובדה שמעל 70% מהזמן אני "מבלה" בבסיס, ששם לובשים בדרך כלל מדים, ובערב / בסופ"שים לובשים אזרחי וגם אין צורך להשקיע יותר מדי. אבל לא נורא! הקולקציה הבאה (כלומר קיץ 2010) אני אתכונן לאזרחות ואהיה צריכה להכין את עצמי גם בעניין הזה

בערך יצאתי עם הבנות, הלכנו לאיזשהו פאב "חדש" (כלומר שהוא חדש לנו). אחת מהן סיימה בדיוק קורס של חצי שנה והיה להם טקס סיום, אז היה לה הרבה על מה לחפור (בעצם תמיד יש לה...) וחוץ מזה היה ממש מצחיק. שתיתי איזשהו קוקטייל והרגשתי את הוודקה באף  ותמיד יש לי את הקטע הזה שאני מרגישה את האלכוהול זורם בכלי הדם, והן אמרו לי שהן לא מרגישות את זה. חשבתי שאצל כולם זה ככה. בקיצור, הלכנו משם ממש מוקדם, לפני 2:00 נראה לי, כי ההיא היתה עייפה מהיום הארוך שהיה. אז היא חזרה הביתה, ואני והשמנה הלכנו לשבת אצלה בבית - היה ממש משעשע, בעיקר שהעלינו זכרונות (התחביב האהוב עלינו). הלכתי לישון ב-5:00 בערך, ואני לא יודעת איך קרה - הלכתי לישון עם חלון פתוח, וקמתי עם חלון סגור! ואמא שלי טוענת שלא היא סגרה את החלון. אז מה, עשיתי את זה מתוך שינה?!

ציטוט מפוסט שנכתב בערב ראש השנה לפני שנתיים, 12/9/07:

"בני המשפחה שלי נטשו אותי בערב ראש-השנה, לטובת ארוחה אצל הרב (הקונסרבטיבי!!!) שלהם.

טוב, זה לא שלא הייתי מוזמנת, אבל ממש אין לי מה לחפש שם. גם לא אוכל.

גם ככה אף פעם לא עשינו ארוחה מיוחדת לכבוד ראש-השנה, אז זה לא יחסר לי.

השמועות אומרות שכרגע מדונה בארץ. אני כבר מתה לראות תמונות שלה מהנתב"ג או מהמלון! אני מקווה שהולכים לקרות דברים מעניינים איתה, קצת אקשן לא יזיק...

ודבר אחרון - היום נפתחה רשמית עונת החופשים-של-תחילת-השנה. ראש-השנה זה עוד כלום, כי אחריו יש לי חופש מיום כיפור עד שמחת תורה - ברצף! אני ממש אוהבת את הגשר הזה בין יום כיפור לסוכות, יש חופש של משהו כמו... שבועיים?! הרבה זמן לנוח (ולהפגש עם עדן), וכמובן להכין את עצמנו לחודשיים הקשים שיבואו בסיום החופש."

שום דבר לא השתנה!!!

גם היום הם נוסעים לארוחת אצל אותו רב, רק שהפעם אני כנראה אצטרף אליהם.

גם היום (טוב נו, לפני שבועיים וחצי) מדונה בישראל, רק שהפעם זה היה על מנת להופיע שזה בעצם שיפור ענק.

אה, כן. דבר אחד השתנה. בצבא לא מחלקים ימי חופש על ימין ועל שמאל. יש לי כרגע סופ"ש ארוך, שכולל גם את יום ראשון (אבל אני חוזרת מקוצרת לבסיס בראשון בערב), ואני לא ממש יודעת לגבי החגים הקרבים. יש לנו כל מיני פעמים שצריך לצאת בשישי במקום בחמישי, או לחזור מקוצרת, שחילקנו ביננו, אבל אני חוששת שיפתיעו אותי, ולמרות שרשום לי עכשיו "הדממה" בסוכות, אני אצטרך להיות בבסיס כי תהיה עבודה בחול המועד. נו טוב, בראש השנה של שנה הבאה זה כבר יהיה אחרת!!!

אני רוצה לאחל כמה דברים לראש השנה. לא ממש חשבתי על זה מראש, אז בטח זה לא יזרום לי כל כך, אבל סתם אני רוצה לכתוב כמה דברים, ולקוות שהם יקרו. נתחיל:

צבא - כמובן אי אפשר שלא להתחיל מהדבר שתופס 99% ממה שאני, בשנה האחרונה ובשנה הקרובה (יצא לי טוב, שאני בדיוק באמצע). האמת שאם הייתי רוצה לכתוב פה את כל מה שאני רוצה שיקרה לי בתחום הזה, הייתי צריכה 30 פוסטים רק בשביל זה. אז אני אקצר. יש כל מיני שינויים שמפקד הטייסת רוצה לעשות בגף שלי, במיוחד במחלקה שלי (אני מניחה שאני אפרט בהזדמנות, בפוסט מלא עצבים), שינויים שכרגע, מנקודת המבט שלנו היום, נראים גרועים. הייתי רוצה לבקש שזה לא יקרה, ששום דבר לא ישתנה, ושהמצב ישאר סטטי ורגוע. אבל אני מנסה להיות קצת יותר ריאלית - רוב הסיכויים שזה יקרה. ולכן אני רק מבקשת שכל שינוי יהיה לטובה, שגם אם זה יראה רע בהתחלה ואני אחשוב "פאק, אני הולכת לטחון אפילו יותר ממה שהיה עד עכשיו!", בסוף הכל יתגלה כטעות ובעצם אני אהנה ואמצה הרבה יותר ממקודם. חוץ מזה, אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימית: שמשהו יגרום לכך שאני אפסיק לעשות חצאים...

אהבה - אני חושבת שהמצב די טוב כמו שהוא עכשיו. אני לא יודעת אם הכל יחזיק מעמד עד עוד שנה, אבל אני רק רוצה שכל דבר שיקרה - יקרה לטובה.

חברים/חברות - כבר מזמן השלמתי עם המצב הזה, שבו אין לי "חברים אמיתיים" בבסיס. הרוב הם "חברים" מתוך אינטרסים, חלק חברים באופן צבוע, חלק חברים מתוך חוסר ברירה. אני רק יכולה לאחל שאני אשרוד את הזמן שנשאר לי, ואדע לשמור על קשר עם האנשים שכן חשובים לי, ושאני כן יכולה להגדיר כ"חברי אמת".

בריאות - לא אכפת לי, כל עוד זה מספק גימלים אני מוכנה להכל. סתם.

שכחתי משהו?

אז בקיצור, שתהיה אחלה שנה!