הדססע ועוד קצת.

אבל בכל זאת, תמיד טוב לכתוב.

יום חמישי, 26 ליולי, 2057.

יומן מסע,

כפי שהתחלתי לכתוב לך, הרבה אנשים חלו. יותר מידי. אנחנו, הניצולים היחידים, עומדים להיכחד ויחד איתנו כלל היהודים.

היינו צריכים לדעת.

היינו צריכים לחשוד.

היינו צריכים להתעסק בעיקר ולא בטפל.

כרגע אנחנו לא יכולים לעשות כלום.

מבחוץ לא תבוא העזרה. בחוץ יש את האויבים.

מבפנים היא לא תבוא. בפנים יש רק את הנזקקים לה.

כל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל, למרות שכולנו יודעים שאלוהים כבר מזמן לא לצידנו. מאז שהוא לא נתן למשה להכנס לכנען. אני חושב שאלוהים כמונו. אלוהים מתעסק רק בדבר הראשון שנגלה לעיניו, ולא בדברים הבאמת חשובים. הוא מתעסק במה שהוא רוצה.

בינתיים נערכה עוד הלוויה בבית הקברות העשיר בגופות שנמצא בכפרינו.

ושוב שומעים את המוזיקה הזאת. אמרו לי בשיעור היסטוריה שפעם, כשהאויבים עוד היו חלשים ולא מזיקים, היו אויבים אחרים שכלאו אותנו בתוך ערים עם גדרות, והרגו אותנו. זה היה ממש ממש מזמן, ומאז אף אחד לא שרד. אמרו לנו גם, שבגלל שאף אחד לא שרד, אז העולם לא מאמין לנו שזה קרה. ושעכשיו כל המדינות החזקות לא יודעות בעצם שהורגים אותנו שוב.

או שהן לא רוצות לדעת?

היינו צריכים להיות מוכנים לזה.

היינו צריכים להשתמש במה שהיה לנו.

היינו. צריכים.

שריד אחרון למשפחתי,

דניאל כהן.

אסור לנו לתת לזה לקרות.

קרדיט לו על המשפט בסוף ועל ההשראה. אם זה לא בסדר מבחינתך שלקחתי את המשפט שלך אתה יכול להגיד לי.

-הדס-