באו מהבית עם הדמעה השניה

כוכב נולד 2- הרגעים הגדולים; הליקון

מאז שהגיע הדיסק הזה אלי ועד שהתפניתי אליו, אמר כבר קהל הקונים את דברו וקנה אותו בהמוניו. ארבעים אלף עותקים חוקיים נמכרו ויש להניח שעוד לפחות כמספר הזה בעותקים מזויפים. לא היה טעם להאזין לדיסק הזה או לכתוב עליו בשיא ההיסטריה התקשורתית. יש להודות שלא צפיתי בתוכנית הזאת מעולם למעט רגעים מקריים של שילטוט. לא חשבתי שיש לתוכנה של התוכנית הזאת קשר כלשהו לתחום הכתיבה שלי כאן. 'כוכב נולד' הוא אירוע תקשורתי. הוא חלק מז'אנר 'תוכניות מציאות'. היכולת של המדיום הטלוויזיוני להפוך אלמונים לכוכבים בין לילה במציאות שמחוץ למסך הוכחה שוב ונוצלה עד תום.

''בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב", כתב מילן קונדרה בספרו 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', והוא מסביר יפה: 'הקיטש מעלה שתי דמעות בזו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא! הדמעה השניה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש. עם כל האנושות, למראה ילדים על הדשא! רק הדמעה השניה הופכת את הקיטש לקיטש."

אחרי החגיגה התקשורתית שליוותה את העונה הראשונה של 'כוכב נולד', באו המתמודדים של העונה השניה מוכנים. אם נינט טייב, הזוכה בעונה הקודמת, שידרה כנות ותמימות של נערה בעלת אמביציה וכשרון, המשתתפים הפעם כבר באו מהבית עם הדמעה השניה בזווית העין עוד לפני שהם פגשו את המצלמות באולפן. היה ברור להם שמחפשים דרמה. שירים 'צועקים', מלאי פאתוס וטעונים ברגש מתפרץ. רובם השכילו לבחור כאלה. שייראו כולם איך הם ממש שופכים את קרביהם מול המצלמות. מתחברים לחוויות הפרטיות של כאב, אהבות נכזבות, אובדן, רק כדי לקבל מכסת אהבה מהקהל ומהפאנל, כדי להעפיל עוד שלב למעלה. שלישיית הגמר, עדי כהן, ושני ההראלים, מויאל וסקעת, מתפעלים את הנוסחה הזאת היטב. בדיעבד, מאד ברור למה דווקא הם הגיעו. שירלי לילו, יעל שחר ומיקה שדה משחקות גם הן לא רע במגרש הזה. רק אלמנטים נעלמים מהאוזן (אס. אם. אסים. אולי) עשו את ההבדל ביניהם.

בזכות העובדה שלא ראיתי את התוכנית ועקבתי רק ברפרוף אחרי כותרות העיתונים ("סשה לא עלתה לגמר", כתבו ב'הארץ') השמות לא אומרים לי הרבה. אין מבחינתי פייבוריטים כאלה או אחרים. יותר מזה, בכוונה בחרתי להאזין לדיסק הזה כמה פעמים מבלי להחזיק לידי את העטיפה. לנסות לאחר כל המהומה לבדוק האם יש איזה ניצוץ.

יש לציין את החמדנות שבה הוציאו את הדיסק הזה. במקום לאפשר למשתתפים להקליט גרסאות אולפן או לפחות לנקות את ההקלטות החיות מרעשי רקע ומהתפרצויות של מחיאות כפיים של הקהל באמצע השירים, 'הליקון' רצו 'להביא מכה' וכמה שיותר מהר, יותר טוב. עקבות החובבנות הזאת ניכרים בכל שניה בדיסק הזה.

השירים לא עוברים את תחום חמש הדקות, אבל כובד הפאתוס, שמתבטא גם בחזרה רבת משמעות על הפזמון שוב ושוב, גורם לשירים להידמות ארוכים מאד, כל אחד שתים עשרה טון. כל ביצוע יכול להותיר את המאזין מותש רק מהתלהבות היתר של המבצע. המבצעים נעים בין שני הקטבים. הם רוצים לשחזר במידה מה את הביצוע המקורי, משל היו חקיינים, מאידך מצופה מהם להזריק לתוך השירים מנת יתר של רגש. אף אחד לא העז להסתכן בפרשנות מעבר לתוספת הרגש האמורה. זו הפרשנות הרצויה ואין בלתה.

רק צמד האחים תומי ועירן צנחני המבצעים כאן את שירו הותיק של שלמה ארצי, 'שיר בבוקר בבוקר' לקחו את עצמם קצת פחות ברצינות וכך, אפשר באמת ליהנות מהביצוע שלהם. דווקא השיר הזה, שמלא פאתוס לאומי במקור, הופך למשהו שלא מתקיף את האוזן. הכשרון הווקאלי של האחים צנחני מנצח את האחרים רק בזכות הדבר הזה. הם יוצאים 'קוּל' מבלי להתאמץ, ומשום כך, רק הם מצליחים להשאיר איזו תחושה חיובית ומרעננת בתוך המסע המעייף של שעה ועשרים מתוך 'כוכב נולד 2'.