עידית אשל – עידית אשל; הד ארצי

בתי – נסה אותי; הליקון

לפעמים קשה להסביר למה אמן אחד מדבר אלינו יותר ואמן אחר פחות. האזנה לשני אלבומי רוק נשי חדשים, של בתי ושל עידית אשל, גורמים בעיקר תסכול. אפשר רק להתנחם בעובדה שממש בימים אלה, האמנית שהייתה צריכה לשמש לשתיהן מודל, שילה פרבר, עובדת על אלבום חדש. 

עידית אשל באלבום בכורה הנושא את שמה לוקחת עמוק למחוזות הבנאליה. היא מוכשרת למדי. יש לה מנעד קולי נאה ואפשר לשמוע היטב שיש לה השכלה מוזיקלית רצינית. כל זה לא תמיד מבשר טובות. אשל נורא רוצה להוכיח את כל הדברים האלה. אז כן, אם כל מה שהיא רצתה זה להוכיח את הידע והיכולת, היא יכולה לסמן וי. הניסיון, למרבה הצער, משאיר אותה חסרת נשימה ואת המאזין אדיש לגמרי. יותר מדי קולות רקע, יותר מדי אקורדיון, חליל אירי וכלי הקשה. השירים עמוסים ומתישים כשמנסים באמת להקשיב להם. כמוזיקת רקע בבית קפה זה עוד יכול לעבוד איכשהו. בבית זה פשוט מעיק.

למשל ב"תתגלה", שיר שמופיע בדיסק בהקלטה מהופעה, אתה מוצא עצמך מאבד סבלנות בשל פזמון מתארך שכל תכליתו קולות רקע מייגעים. "האור", שיר א-קאפלה שמסיים את הדיסק נשמע כמו משהו שהביא אחד ממתמודדי האודישנים ל'כוכב נולד' שלא זכה לעבור את המיונים ולהגיע לתוכנית עצמה.

הטקסטים של אשל בעייתיים למדי. העולם שלה משעמם. היא רוצה אותו. הוא רוצה אותה רחוק. היא רוצה איתו ילד. הוא נעלם. היא מחכה, או שלא. "מה זה חיים / נולדים וכבר מתים" היא מפגינה פילוסופיית חיים עמוקה כשלולית. התחושה לא עוברת גם כשהיא לוקחת שירים של דוד אבידן ('תנועה בזמן') או יענקל'ה רוטבליט ('סולו גיטרה') היא מגישה אותם בדרך שהופכת את המילים לחסרות עומק. אי אפשר להאמין למה שהיא שרה כשכל מה שעולה מהקול שלה הוא רק להטוט. שחצנות ווקאלית.

בתי, שזה לה אלבום שני לאחר 'פרפרים' שיצא לפני ארבע שנים, מצליחה קצת יותר. אם הייתי צריך להמר מי משתיהן תהיה בסביבה עוד חמש שנים, נראה שבתי היא זו שתשרוד. אולי זהו היתרון של מי שכבר הוציאה אלבום אחד, אבל בתי, הרבה יותר בטוחה בעצמה. גם לה יש קול מרשים אך השימוש בו יותר מתון ולכן אפקטיבי. הלחנים קליטים ונעימים לאוזן ויש באלבום הזה פוטנציאל מסחרי לא רע. הרושם הבולט הוא שבתי מרסנת את עצמה כדי לא לפגוע בפוטנציאל הזה. היא הייתה רוצה להיות אלאניס מוריסט, אבל נשארת בתחום של דנה ברגר. אם כי אין ספק שיש בה הרבה יותר מזה.

החומר האפל שממנו עשויים השירים של בתי מוגש מואר מדי. ידידותי לרדיו אבל פחות מצליח להשאיר עוגן רגשי לחיבור ארוך טווח בין המאזין לבין השירים. דווקא בתי עצמה בשיר בשם 'מלכת הפופ' מגלה מודעות לעניין הזה. "אעשה כמיטב יכולתי / להסתיר את צערי / אשטוף את עיני / אטפח על פני / ואלבש חיוך ענקי". חבל. החיוך פחות מעניין. הצעקה שלא נשמעת באלבום הזה מספיק, היא זו שמסקרנת.

התופים והתכנותים של שמוליק דניאל מעניקים אווירה מנוכרת המעניקה לקול של בתי את הרקע הנכון לממש את הטקסט המסתורי של 'אומץ לב', ושל 'נסה אותי', שיר הנושא. שני השירים מקרינים יופי וגישה נכונה מאד בהגשה. השירים האלה מספקים הצצה קטנה לאופן שבו יכול היה להישמע האלבום כולו אם רק הייתה שם קצת יותר תעוזה.