ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

גלעד כהנא – 360   ; אן-אם-סי

אולפן ביתי הוא חללית. יוצר יושב בביתו. לבד. סגור בחדר מבודד מרעש. מנגן ומקליט, מנגן ומקליט. פתאום, כל מיני שברי רעיונות או סאונדים נשמעים לו 'מגניב'. לאט משתלטת עליו תחושה של ריחוף. כבר לא ברור לו מה נכון ומה מעניין באמת. שאלת השאלות היא 'האם זה מגניב?'.

כל הרע באמנות התחיל שם. ברגע שהצורך לגעת בקהל שלך, לייצר משמעות, ולאתגר הפך למשימה של איך לא להיות כבד מדי ולהצחיק קצת, הכל היה לבידור זול. בנקודה שבה במקום להלחין התחילו להתעסק בעיצוב סאונד, שם הכל התדרדר.

גלעד כהנא התחיל את הקריירה שלו כאמן סטנד אפ. כמוזיקאי, עם 'ג'ירפות' הלהקה שהוא מנהיג,  הוא התבלט בעיקר כשטותניק. אוהדי הלהקה וגם הביקורת ניסו למתוח קו בין ההתחכמויות הטקסטואליות של כהנא לאניגמטיות המרתקת של השירים שכתב אוהד פישוף ל'נושאי המגבעת'. פישוף ניסה להגדיר מחדש את הזהות הישראלית שלו תוך שהוא חותך ומדביק מילים. גלעד כהנא בעיקר חגג את היכולת שלו לשעשע את מאזיניו.

כהנא הוציא כבר שני אלבומי סולו. אחד באנגלית ואחד בעברית. '360' הוא השלישי והוא כמעט ללא מילים בכלל. לא הייתי קורא לזה אינסטרומנטלי, משום שהתואר הזה מרמז שיש בו קטעים שמכילים לחן של ממש. 'שחר', 'טיפה', 'עתיד', 'אדמה' ושאר רצועות האלבום מכילות בעיקר אוויר. קשה לאתר פה אפילו אווירה. היוצר, אם יידרש, בוודאי יספר לנו על בריאן אינו ומוזיקת אמביינט, אלא שכהנא עוד לא למד את מה שאינו, ממציא המושג, כבר הספיק לשכוח לפני שני עשורים. לא כל משהו שדורש סבלנות ותשומת לב הוא אוונגרד ולא כל מה שאין לו פוטנציאל מסחרי הוא בעל ערך אמנותי גדול.

ב'360' נדמה שהבדיחה היא על חשבוננו. כמעט שעה של בליל צלילים, צפצופים, ציוצי ציפורים ועוד, כיד המחשב והסמפלר הטובה עליו. מפליאה עוד יותר הנכונות של אן-אם-סי, שסגרו את תת הלייבל 'אודיו קולאז'' מפאת חוסר מסחריות, להוציא את הנפיחה נטולת העניין הזאת, על חשבון דברים טובים בהרבה, מן הסתם. אולי הם סומכים על המועדון הסגור של 'גירפות' שיקנו.