דיקלה – עולם; הד ארצי
כמה פשוט הוא המפגש עם הדבר האמיתי. אין לך אלא להכיר בו ולחגוג אותו. דקלה הוציאה את אלבומה הראשון, 'אהבה מוזיקה', לפני ארבע שנים והפתיעה את האוזן הישראלית. הדיסק החדש מחדד את הסגולות שלה כיוצרת. היא לא מוכרת סקס, לא מסטיק לאוזניים, לא מוזיקה לחתונות. הדיסק החדש שלה הוא מהסוג ששומעים ואז עושים קצת שקט בבית כדי לעכל אותו.
רן שם טוב הפיק את 'עולם' כמו גם את 'אהבה מוזיקה', הקודם. בין שניהם הוא הוציא לאחר שנים של עיכובים את אלבום הבכורה של להקתו 'איזבו'. דיקלה המלחינה ושם טוב הוציאו מתחת ידם סאונד שהוא חגיגה לאוזניים. האמנות של דיקלה נוצרת מתוך מחויבות עמוקה, אבל אין בה כובד ראש שלא לצורך. זה תקליט 'תובעני' הכי לא תובעני שיש. הצמד דיקלה שם טוב לא נכנע לקונבנציות של ז'אנרים ולא הכפיף את עצמו לפוטנציאל מסחרי. אין זה מקרה שהקולגות בזמר הים תיכוני/מזרחי לא אוהבים את דיקלה. היא מראה שאפשר אחרת. אם חשבתם שמוזיקה שבאה מהמזרח עושים עם סינתיסייזר ויבבות בעברית עילגת - טעיתם.
דיקלה משייכת את עצמה לתחום של מוזיקת עולם והיא כנראה צודקת. גם באלבום החדש ניכרות השפעות של מוזיקה ערבית. היא מציירת בפיה ערבסקות מפוארות, בעוד הגיטרות של שם טוב והתזמור של אבי אביאב לוקחים אותה למחוזות שגם במועדוני אירופה יתקבלו בברכה.
יש בקול העמוק והחם של דיקלה כנות הבעה שדי בה כדי להשתיק גם את הציניקנים הגדולים ביותר. היא נושפת ולועסת את המילים, טוענת הכל ברגש שאין בו שמץ של קיטש. כל זאת למרות שהטקסטים עצמם רחוקים מלהיות מבריקים, הטוהר שהיא ניחנה בו הופך את המילים לאמירה בעלת משמעות מצטברת.
הדואט של דיקלה עם זמרת הלאדינו והפלמנקו יסמין לוי, 'הבטחת לי' משרת את שתיהן להפליא. יש איזו סינרגיה מרתקת; לוי המופנמת, ששיריה נגועים בעצב אינסופי אך מאופק, לוקחת מהחומר האפל שממנו עשויה דיקלה והעצב הופך לכעס מהפנט. זו אולי ההמחשה הטובה ביותר למה שיש לדיסק הזה להציע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
