ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

התקליט הכי טוב לגדל עליו את הדור הבא:

הכבש השישה עשר – יוני רכטר גידי גוב, יהודית רביץ, דייוויד ברוזה ויהונתן גפן (סי-בי-אס 1978)

אין מה לעשות, אחרי שלושה ערוצי ילדים, אין ספור קלטות אודיו ו-וידאו, שלא לדבר על די-וי-די, קשה מאוד לשחזר את התחושה שמעלה האזנה ל'כבש השישה עשר'. הפרויקט של יהונתן גפן ויוני רכטר הכיל ילדות ובגרות במינונים שווים, בלי התילדות ובלי פרסומות סמויות באמצע. זאת גם הסיבה שגם בגיל שלושים אפשר ליהנות ממנו.

האופטימיות, המודעות החברתית ("כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש/ רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש"). שירים שנכתבו לקטנים אבל מגובה העיניים של הגדולים. לחנים שלא היה בהם אפילו גרם אחד של חנפנות. המבצעים היו מהשורה הראשונה ונשארו בה. רביץ הלכה עוד שנים ארוכות עם 'הילדה הכי יפה בגן' וגידי גוב עוד ניפק עשרות גרסאות ל'גן סגור', אבל הקסם של 'הכבש' לא שוחזר שוב מעולם בתקליט ילדים.

התקליט הכי טוב להביא מתנה

שלום גד –סוף המדבר (הד ארצי 1996/ אירסיי 2005)

באשר לקטגוריה הזאת, פי ולבי שווים. מאז שיצא האלבום הזה מחדש לפני חודשיים, לאחר שאזל לפני שנים מהמדפים, כבר רכשתי אותו לפחות שלוש פעמים כמתנה לאנשים שמגיע להם, או פשוט כי יש אנשים, גם אם הם לא יודעים את זה, שצריכים את הדיסק הזה בבית.

שלום גד אולי מופנם מדי באלבום הזה, אבל זה רק עניין של שתיים-שלוש האזנות עד שהלב נפתח ומאמץ אותו בחום. זו לא רק האופטימיות שאומרת ש"בסוף המדבר יש ים", אלא גם כי רק אצל גד תגלו ש"רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה".

גד נותן שמות לדברים שלא חשבת שאפשר לקרוא להם בשם, ושר מילים שלא האמנת שניתן להלחין. ובכל מקרה, הוא האיש היחיד שיכול לשכנע אותי ש"החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי".

התקליט הכי טוב להרשים מישהו

מלכת אמבטיה- תקליט המופע (הוצאה עצמית 1970)

קשה להרשים אספני תקליטים. תמיד יהיה להם דברים שאין לך. יש הרבה תקליטים נדירים אבל 'מלכת אמבטיה', פסקול המחזה הסאטירי באותו שם, הוא כנראה אחד הבולטים שבהם. ההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי מספר מועט של פעמים, בגלל קהל עוין ובשל פצצות סירחון שהושלכו באולם. צוות המשתתפים, ז'רמן אוניקובסקי, ישראל גוריון, יוסי גרבר, תיקי דיין ונחום שליט ביצעו ללא מורא וללא משוא פנים מערכונים ושירי רוק בועטים שקראו תיגר על הקונצנזוס הישראלי. הטקסטים של חנוך לוין הולחנו בידי זהר לוי. לוי ולוין יצרו אנטי- המנונים סוחפים ומתריסים שהקדימו את זמנם גם מבחינת הפקה וגם מבחינת הדמיון שלהם למה שקרה באותו זמן מעבר לים. חמש מאות עותקים הודפסו אז כשעל העטיפה הקדמית הופיעה הביקורת הקטלנית של ראובן ינאי מ'מעריב'.

התקליט הכי טוב לנסיעה

מוניקה סקס – יחסים פתוחים (הד ארצי 2001)

מוסיקה לנסיעה צריכה להיות דינאמית וזורמת, כזאת שלוחצת מעצמה על דוושת הגז, אבל לא יותר מדי, שלא לגמור בבית חולים, אתם יודעים. שירים שאפשר לשמוע בלופ עד שמגיעים ליעד, בלי שיימאס, ובינתיים, שגם אפשר יהיה להרגיש את ה"שמש במראה של המכונית".

האלבום השני של מוניקה סקס עתיר בשירי דרך. הוא מתחיל ב'כביש מהיר' וממשיך ב'מצעד' ו'מסך זהב' ועובר דרך 'גשם חזק' שבו שחר אבן צור בורח מאיזה משבר זוגי אל המרחב האפל של הכביש העולה צפונה. 'יחסים פתוחים' הוא אלבום חסר מנוח ואחוז תזזית. יהלי סובול וחבריו הכל כך תל אביבים, נעים במעגלים בתוך הכרך ושמחים לברוח החוצה ממנו, ובתוך כך מצליחים לנסח מחדש את העירוניות החדשה.

התקליט הכי טוב לבד בחושך

עמיר לב – פעם בחיים (אן-אם-סי 1998)

הוא לא כוכב מדיה, אף אחד לא עשה לו קאבר ב'כוכב נולד', אבל עמיר לב הוא יחיד במינו. עוד לפני קול הבס רווי הסיגריות, יש לו טקסטים סיפוריים, שמספרים לך על החיים שלך לפעמים הרבה יותר ממה שהיית מוכן להודות. לב מקמץ במילים ולכן בוחר אותן אחת אחת. ככה לוקח כמה האזנות לגלות ש'כחול וירוק' זה בעצם שיר אהבה וגעגוע לאמא ולילדות שלא תשוב.

עמיר לב ואמיר צורף יצרו פה אלבום שמתאים לחדר שמחשיך, כשהערב יורד, ואתה נשאר בו בלי להדליק את האור, נצמד את הרמקול ואל הטון הזה שלו כשהוא שר "כל הלילה על יד הגדר/ את ראית את הבית אני את הכביש" ויודע שאתה מכיר את הרגע הזה, שבו המבט של כל אחד הולך למקום אחר. החושך יהיה זה שיסתיר את הדמעה שתנצנץ לך כשתזכור שהיה שם משהו של "פעם בחיים, ככה אני מרגיש".